בפרשתנו כתובה פרשת סוטה.
במשנה סוטה (פ"ט מ"ט) כתוב, "משרבו המנאפים פסקו המים המרים".
המשנה מסבירה שלא היו מים המרים, מפני שהרבה אנשים נאפו.
מים המרים היו מנקים את עוון האישה אשר בעלה הטיל בה דופי , שהיא סטתה עם איש אחר.
מהשעה הזו מצוות סוטה פסקה, מפני שחדלו מים אלה.
בהמשך פרשת סוטה הפכה "לדרוש וקבל שכר" ויש אומרים שתמיד הייתה כזו ולא למעשה, כפרשת "בן סורר ומורה".
מה הטעם בדרשות אלו, אם הן אינן להלכה (או כל מדרשי האגדה)?
אתן שתי תשובות.
א. הרמב"ם (מו"נ ח"ג פכ"ז) אומר, "כונת כלל התורה שני דברים, והם תקון הנפש, ותקון הגוף,.. בהסיר העול ובקנות המדות הטובות המעולות". מדבריו רואים שהלימוד הוא לתיקון הנפש והגות ולקנות מידות טובות. הרמב"ם אומר שהלימוד הוא לזכך את האדם.
ב. הרמח"ל (מסילת ישרים פי"א בפרטי מידת הנקיות) כותב, "המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו. והוא מה – שאמרו בש"ס גם – כן (יומא לט): ונטמאתם בם, אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם". מהסברו משתמע שאם האדם אוכל מאכלים אסורים, נפשו של האדם מתרחקת מה'. לעומת זה, כאשר האדם אוכל מאכלים כשרים, נפשו של האדם מתקרבת לה'. מסקנתי מכאן, שלימוד תורה מתקן נפשו של האדם ומקרבו לה'.

תשובות אלה מסבירות היטב שלימוד תורה הוא חשוב גם כאשר הוא לא לימוד לצורך הלכה.

ברצוני לומר שכל לימוד יכול לעורר את נפשו של האדם.

אתן דוגמה אישית.

לעתים אני עסוק בקשיים שלי ונפשי יורדת מטה.

אך כאשר אני מצליח להתעמק וללמוד לימוד עמוק את נפשי, אני יוצא נשכר מלימוד זה.

שנזכה בע"ה לצאת מכל לימוד נשכרים.

נקודה לדיון: מאיזה לימוד אתם יוצאים נשכרים ומאיזה לימוד אתם לא יוצאים נשכרים? תנו דוגמה כזו ודוגמה כזו?

שבת שלום
שאול ענברי