כתוב לי בלוח השנה, היום ערב ראש השנה.
בהשכמת הבוקר, אני קם באימה וביראה לומר סליחות של ערב יום הדין.
בטרם אגש לבית ה', אני פונה לבית הטבילה להיטהר לפני הדין.
במשך היום, אני מתקין את עצמי ליום.
סליחות, התרת נדרים, לובש בגדי לבן ונכנס לבית המלך.
כולי פחד ורעדה מפתיחת שלושת הספרים.
ספרי צדיקים, רשעים ובינוניים.
לאיזה ספר אכתב ואחתם.
לפתע, יש לי הארה.
ספר הצדיקים, הוא התקווה שלי ושל כל איש ואישה.
ספר החיים הוא העוגן בחיים.
הבנתי שהמלך, חפץ בחיים.
המלך רוצה שנהיה בניו האהובים.
כך שהמלך יוציא משפטנו לאור.
רק מעשה אחד קטן, לטובה והרחמן יזכנו בדיננו.
עם הארה זו, אני מגיע למעמד התקיעות.
בשנה החולפת, הייתי מבולבל מקולות אלו.
לא הבנתי מה קולות אלה, מנסים לומר לי.
אך עתה אני חושב שהבנתי.
יש לנו סדר תקיעות, שהן:
תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.
השברים, תרועה, שהן קולות עולים ויורדים, עדיין מבולבלים אצלי.
אך עתה אני יודע שיש תקיעה בתחילה ותקיעה בסוף, שהן קולות במישור אחד.
קולות מסמלים, ביטחון ותקווה.
וקל וחומר, שהן משני צדדי הבלבול.
שנזכה בע"ה שמיום זה נצא לשנה של ביטחון ותקווה.
נקודה לדיון: איך אתם חווים את ראש השנה?
שבת שלום ושנה טובה וכתיבה וחתימה טובה
שאול ענברי