משה קבל תורה מסיני.
משה קבל תורה מהגבורה.
הגבורה השליט על העולם העניק תורה לישראל.
מפני כך, תורתנו אמת.
הקב"ה טמן בתורתו מתנה גדולה לישראל והיא היכולת לחכמים לפסוק הלכה.
היכולת הזו נלמדת מהפסוק (דברים פי"ז פס' ט), "וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט".
אך מי הוא החכם, היכול לפסוק?
חכם זה אשר קנה חוכמה.
החוכמה הנדרשת לחכם, להשתדל להבין את הרקע של השואל ושל השאלה ולהיות מצוי בכל תחומי היהדות.
הבנת של רקע הכרחית, כדי לדעת איך לגשת לשואל ולשאלה.
פעמים השואל אינו יכול את כל הרקע הנדרש ונדרש להתייעץ עם אנשי מקצוע והכל לפי השואל והשאלה.
אתן דוגמה לכוונתי.
השואל שאל בעניין רפואי ואין את הידע הנדרש.
במקרה זה צריך להתייעץ עם סמכות רפואית המכירה את השואל והשאלה.
אחר שבידינו כל הרקע הנדרש, העונה מוכן ומזומן לפנות לדון בצד ההלכתי של השאלה.
ראשית הפוסק הלכה צריך להבין את מקורה ולכן צריך להיות מצוי בכל מקצועות היהדות.
מדוע לדעת את מקור ההלכה?
הטעם הוא, שמצוות ה' וההלכות חכמים אינן סתם, אלא הן כדי לקדם אותנו בעבודת ה' ולהידבק בו.
אם כך צריך לעמול ולהבין האם ההלכה מגיעה מהתורה, מתקנת חכמים ולמה התקינו אותה, חשוב לדעת מה מהותה של הלכה.
אני חושב שלדעת את מקור ההלכה, ידיעה זו מקנה חוזק להלכה והאדם המקיימה, בטוח שעשייתו מקדמת בעבודת הבורא.
אחר בירור מקורה של הלכה, עתה אפשר לשאת ולתת בסוגיה הלכתית והיודע לעסוק בהלכה, יעסוק בה.
אפשר להבין מדברים אלה, שלא צריך להתייעץ ולשאול פוסק הלכה.
ברצוני להדגיש שצריך לדון בפני מורה הוראה ונראה שכאשר עולה שאלה אישית לפוסק ההלכה, מהראוי לדון עם פוסק הלכה נוסף בסוגיה, מהטעם שאדם קרוב אצל עצמו ויבוא להחמיר או להקל עם עצמו.
אולם אע"פ שהאדם הולך לחכם, נכון שהשואל יכין עצמו וילמד את הסוגיה כפי שהורנו כאן ובעת הדיון עם מורה ההוראה, יצא דין אמת בע"ה.
שנזכה בע"ה לקבל אחריות כפוסק ותצא הוראה נכונה בעזרת ה' ובעזרתנו.
(נספח: ברצוני להעלות מחשבה, מחשבה זו היא לא למעשה, היא רק לעורר אותנו לחשיבה אחרת שאולי אין אנו רגלים בה.
היום קהל גדול יודע לפתוח ספרים ולעיין ולהוציא מהם הלכה. יתכן לאור זה, איש ואישה היכולים לעסוק במלאכה זו,. יכולים לפסוק הלכה לעצמם ולא תמיד לשאול מורה הוראה. אני מסתמך על הדברי הלחם משנה (הל' ת"ת פ"ה הל' ד), האומר, "וס"ל לרבינו דהיינו דוקא בזמן קדמון שלא היו לומדים אלא מפי סופרים ולא מפי ספרים וכמו שנראה ממה שלמד הדבר ממשה שלמד מפי הגבורה על פה אבל עתה שהתורה בכתב ואנו לומדים מפי ספרים ודאי דלא בעינן כולי האי לזה לא תלה רבינו הדבר בכך" והדברים רחבים מאד. הרוצה להרחיב בסוגיה יעיין במאמרו של מו"ר יוסקה אחיטוב ז"ל (מפי ספרים ולא מפי סופרים, בספרו על גבול התמורה)).
נקודה לדיון: איך אתם עוזרים לפוסק ההלכה.
חג שמח
שאול ענברי