שימוש במחשב בשבת על ידי אילם חירש

השאלה
האם מותר לחירש-אילם להשתמש במחשב בשבת על מנת לתקשר עם סביבתו?
תשובה
תשובה זו מניחה שתי הנחות יסוד:
א. המחשב דולק מערב שבת עד למוצש"ק.
ב. המחשב משמש אך ורק לשיחת האילם עם הבריות.
א. איסור השימוש בחשמל בשבת
ראשית עלינו לדון בטעמי האיסור להשתמש במכשירי חשמל בשבת. כפי שנראה, בדברי הפוסקים שעסקו בעניין זה ניתן למצוא כמה טעמים לכך.
הבערה
הרמב"ם (הל' שבת פי"ב, ה"א) כותב:
המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב.
בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סי' יז) מוסבר הגדר לחיוב מבעיר, וזו לשונו:
ולענ"ד נראה ברור דמושג הבערה נאמר גם על דבר שאינו כלה באש, ומקרא מלא דבר הכתוב 'והסנה איננו אוכל' (שמות ג, ב) ומגופה של הלכה זו מוכח כן שהרי באסור מבעיר צריך אחד משני תנאים: א' שיהיה צריך לאפרו. ב' להתחמם או להאיר (הרמב"ם הל' שבת פי"ב ה"א) הא למדת שכל הדלקה שיש בה צורך תועלתי, חשובה מלאכה ואסורה בין שיהיה בה כלוי דבר הנשרף או לא. ומדין זה היה ראוי לאסור גם הדלקת המתכת אם היא עשויה להתחמם או להאיר. אלא הואיל ואין האש נאחזת בו אלא שהיא מתחממת ובהצטננותה חוזרת לכמו שהיתה, אין זה בגדר מלאכת הבערה. דלא אסרה תורה אלא הבערת אש הלכך המחמם את הברזל אפילו אם הוא נעשה גחלת ואפילו כשהוא מתכוין להתחמם או להאיר אינו חייב משום מבעיר.
אם כן, בעקבות דברי הרמב"ם הפוסקים קבעו שהדלקת נורה הכוללת חוט להט בשבת היא תולדת מבעיר, מפני שניתן לדמות את חוט הלהט (שהמנורה צריכה לו כדי להאיר) לעצים שהאור צריך להם.
כך הרב קוק זצ"ל כתב (אורח משפט או"ח, סי' עא) שכל אש שבוערת ומתחממת נקראת אש. לדוגמא, במעשה הסנה כתוב: "והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל"; במעשה זה הייתה בעירה, אך אף על פי שהשריפה לא הייתה בסנה התורה משתמשת במילה "אש". הרב אומר:
הפעולה של הדיבור על האש המתהוה ע"י הזעזוע שבמגפון, שמחולל את הניצוץ האלקטרי, שבא ע"י ההזרמה החשמלית.
נראה שמכיוון שנוצר ניצוץ, הדבר ייחשב לאש. לכן, לדעתו כל פעולה של סגירת זרם חשמלי היא תולדת מבעיר.
אולם הגרש"ז אוירבך זצ"ל אומר (מנחת שלמה חלק א, סי' ט), שבזרם חשמל כשלעצמו אין כלל הולדת אש, ובעיה זו קיימת רק במקרה של חוט להט. וזו לשונו שם:
אף שהגאון בעל ערוך השלחן זצ"ל מצדד בירחון 'בית ועד לחכמים' להתיר הדלקת חשמל ביו"ט, היינו מפני שלא ידע שזרם איננו כלל אש והלוחץ על הכפתור כדי להדליק הוא ממש מוליד אש שלא היה כלל מקודם, וכמו שהוא מעיד שם על עצמו שאיננו יודע היטב אופן הדלקת חשמל, ובאמת השיבו לו יודעי דבר והשיגו עליו באותו הירחון, וכמוהו היו עוד גדולי תורה שלצערנו טעו בזה, וגם יש אשר שגו לחשוב שכל סגירת מעגל של חשמל בשבת יש בו משום מבעיר אע"ג שאינו מדליק כלל שום אש, בחשבם את עצם הזרם לאש.
הקביעה הנחרצת של הגרש"ז אוירבך שסגירת מעגל חשמלי איננה אש מאפשרת לנו להסיק שבהפעלת מחשב אין כלל הבערה, מפני שפעולה זו גורמת אך ורק לסגירת מעגלים חשמלים.
בונה
החזו"א זצ"ל (בספר חזו"א, חלק או"ח, מועד, הלכות שבת נ, ט) אומר:
עוד יש בזה משום תיקון מנא כיון שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות, קרוב הדבר דזה בונה מן התורה, כעושה כלי… היינו דוקא בהרכבה של ב' גשמים שאפשר לחשבן כשנים משתתפין בפעולה אחת אין התקעה מכרעתן לגשם אחד כל שפירוקן נחוץ לטיח של הנמוך, אבל תיקון צורה להגשם ונעשה ע"י זה שימוש, ודאי חשיב בונה, ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואח"כ פוסקו, דהפסיקה הוא מכאן ולהבא והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם… ואחרי שההדלקה הוא בנין הכבוי הוא סותר.
הרב אוירבך זצ"ל לא קיבל את דעתו של החזו"א, והוא כותב כך (מנחת שלמה חלק א, סי' יא):
דכיון שעשוי תמיד לפתוח ולסגור איך אפשר לחושבו כבונה בשעה שאין זרם בחוטים ולא נעשה כלל שום דבר, הא לא גרע מכיסוי בור ודות שיש להם בית אחיזה, וגם הוא עצמו נושא ונותן בארוכה בחלק א' סי' מ"ז בעיקר הדלקה וכיבוי של חשמל, והפריז על המידה לומר דאיסורו רק מדרבנן עיי"ש, ואיך לא כתב דמ"מ אסור משום בונה וסותר.
כך, לכל אורכה של התשובה הגרש"ז מוכיח שאין בחשמל איסור בונה.
מוליד
הבית יצחק (במפתחות ליו"ד ח"ב, סי' לא) מגדיר הדלקת חשמל כפעולת מוליד, האסורה בשבת מדרבנן. הבית יצחק משווה את זרם החשמל להולדת ריח בבגדים שעל פי הגמרא אסור ביו"ט. לעומתו, הגרש"ז אוירבך אומר (מנחת שלמה ח"א, סי' ט) שאיסור הולדה מתקיים רק בדבר חדש שנוצר (כגון הפיכת שלג למים), אבל במקרה של דבר שנועד לפעולה זו (כגון הולדת ריח בבגד המיוחד לכך) אין זה נקרא מוליד. הגדרה זו מביאה את הגרש"ז לומר שבהדלקת חשמל אין משום מוליד או בונה. ואף שהחשמל מפסיק פעמים רבות ביום, אפשר להשוות פעולה זו לדבר רפוי שמחזירים אותו למקומו לעיתים קרובות. וכן כתב בעל הציץ אליעזר זצ"ל (ח"ו, סי' ו) לגבי מכשיר שמיעה, שבשעת הדיבור קיים זרם במכשיר אבל בהפסקת הדיבור נפסק הזרם. מדבריהם של שני חכמי עולם אלה עולה שאיסור מוליד קיים רק בפעולה הנמשכת זמן ארוך ומתחייבים עליה בתחילתה.
כעת נחזור אל דיוננו בעניין המחשב, לאור הדברים שראינו לגבי טעמי האיסור להפעיל מכשירי חשמל בשבת. השימוש במחשב אינו כרוך בהדלקת נורת להט, שכן גם נורות מסוג לד (led) שבאמצעותן פועל מסך המחשב אינן בגדר נורות להט. באשר לדעת החזו"א, ראינו את את דבריו של הגרש"ז אוירבך בתשובה אשר מקצתה הבאתי למעלה. באשר להקלדה על מקשי המקלדת, אין לחוש בזה לבונה או למוליד כיוון שההקשה נמשכת זמן קצר ביותר.
כללו של דבר, רואים מהפוסקים גישה לאסור חשמל כדי לתת צביון מיוחד לשבת.
ב. כתיבה ומחיקה במחשב
בנוסף לבעיה שבעצם הפעלת המחשב (בה דנו בסעיף הקודם), עלינו להתייחס לשאלה האם יש בכתיבה באמצעות מחשב משום איסור כתיבה בשבת.
המשנה בשבת (פי"ב מש' ד-ה) אומרת:
הכותב שתי אותיות בהעלם אחד – חייב. כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס, ובקנקנתום, ובכל דבר שהוא רושם, על שני כותלי זויות, ועל שני לוחי פינקס והן נהגין זה עם זה – חייב. הכותב על בשרו – חייב. המסרט על בשרו – רבי אליעזר מחייב חטאת, וחכמים פוטרין. כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים, ובכל דבר שאינו מתקיים – פטור.
מהמשנה עולה שאיסור כתיבה מדאורייתא הוא רק בדבר המתקיים. בעקבות משנה זו פוסק הרמב"ם (הל' שבת פי"א הט"ו):
אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו ושחור וסקרא וקומוס וקלקנתוס וכיוצא בהם. ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו כגון עור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהם, אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור. אינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד.
מדברי הרמב"ם עולה שהמושגים של 'קיימא' ו'לא קיימא' מתייחסים למשך הזמן שבו הכתב נשאר על הדבר שנכתב עליו, וכן כותבים כל הפוסקים בעניין כתיבה של קיימא.
לפיכך יש לומר שכתב המופיע על גבי צג של מחשב אינו נחשב לכתב של קיימא, כיוון שכל קיומו תלוי בהספקת החשמל למחשב, ובעת ניתוק החשמל הכל נעלם.
יתרה מזאת, נראה שכתיבה באמצעות מחשב כלל לא תיחשב כתיבה מבחינת איסורי מלאכה בשבת.
מהמשנה שהבאנו לעיל עולה שדרך הכתיבה הרגילה היא באמצעות חומר רושם. במקרה של חומרים הרושמים אבל אינם מתקיימים לאורך זמן, הכותב פטור אבל אסור שכן יש כאן מעשה כתיבה בידיים אף שהחומרים אינם מתקיימים לאורך זמן. כמו כן, הרמב"ם מסביר בפירושו למשנה זו שהמסרט על בשרו פטור לדעת חכמים, כיוון שאין דרך כתיבה כך.
בהמשכה של המשנה ישנה רשימה של דרכי כתיבה: "לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפיקו … פטור". במקרים הללו, הסיבה לפטור היא משום שיש מעשה כתיבה אבל לא בידיים.
בהמשך לכך, הפוסקים אומרים שכאשר אין כלל מעשה כתיבה הרי שהפעולה מותרת, למרות שהתוצאה היא של מעשה כתיבה. כך במקרה שבו יש אותיות שכתובות על הצד החיצוני של עמודי הספר, ובעת סגירת הספר כביכול נוצרות מילים – הט"ז פוסק (או"ח שמ, ב; וכן בשו"ת הרמ"א, סי' קיט) שכיוון שהאותיות היו כתובות קודם השבת ורק פתחו וסגרו את הספר בשבת, הרי שאין כאן חיוב כותב כיוון שאין בזה מעשה. וכן כתב תרומת הדשן (סי' סג, מובא על ידי הרמ"א באו"ח שמ, ד): "אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות", זאת מפני שאין רישומן ניכר.
הר' פיינשטיין זצ"ל פוסק בעניין רקמת אתיות בשבת, שאין זה דרך כתיבה כאשר אין מחברים את האותיות לרקמה ומותר בשבת משום כותב. וזו לשונו (אגרות משה או"ח ח"א, סי' קלה):
וכ"כ אסור להמג"א חבור אותיות כסף אף שאינו בדרך כתיבה כיון שהוא מחובר ככתב. דגם המג"א אינו סובר שיש בזה מלאכת כתיבה ממש דהא לא אמר וא"כ אפשר דחייב בשבת אלא אפשר דאסור לעשותו בשבת משום דגם הוא סובר דרש"י בגיטין דף כ' שכתב באנדוכתרי שאינו כתב משום שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובין שמדייק הב"י באבן העזר סוף סי' קכ"ה שאם הוא קבוע כגון בארוג או מרוקם כמו שרוקמין הנשים אצלנו שהוא קבוע הוא כתב עיי"ש הוא רק ברקימה שעושה מעשה בהאות גופיה ולא באותיות של כסף שכבר נגמרו רק שמחברן.
בהמשך לדיונים אלה, נוכל לומר אף לענייננו שכתיבה באמצעות מחשב – שבה צורת האותיות נוצרת על ידי הדלקת נורות – אינה דרך כתיבה כלל ועיקר, ואין כאן חיוב משום כתיבה בשבת. וכן נוכל לומר (בעקבות דברי האג"מ) שכתיבת אותיות במחשב אין בה מעשה בגוף האותיות, כיוון שיצירת האות היא פעולה חשמלית.
מכל הנ"ל יוצא שכתיבה במחשב אינה כתיבה כלל ומותר לעשות פעולה זו בשבת. ומכיוון שקיים קשר בין מחיקה לכתיבה (כפי שניתן לראות בתוספתא שבת פי"א הי"א: "המוחק על מנת לכתוב והמוחק על מנת לתקן כל שהו הרי זה חייב"), הרי שגם מחיקתו של כתב זה אינה מחיקה.
כבוד הבריות
אם כן, ראינו שבהפעלת מחשב בשבת וכתיבה באמצעות מחשב יש לכל היותר איסורי דרבנן. נדמה לי שבמצב זה עולה באופן הברור ביותר העיקרון ההלכתי של "כבוד הבריות". עיקרון זה מופיע בסוגיית הגמרא (שבת פא ע"ב) המתירה ליטול אבנים ולהעלותם לגג או ליטול צרור עשבים כדי לקנח, משום כבוד הבריות. הכלל הוא שבמצב שבו כבוד הבריות עומד מול איסור דרבנן, הרי שכבוד הבריות דוחה את האיסור.
על סמך עיקרון זה הציץ אליעזר (ח"ו, סי' ו) מתיר לטלטל מכשיר שמיעה בשבת. וזו לשונו:
למדנו מהאמור דהותרה איסור טלטול מוקצה משום כבוד הבריות שלא יתבזה האדם מגרמת אי הטלטול בעיני עצמו ובעיני הבריות באיזה דרך שהוא. וא"כ לפי"ז הרי נדמה דאין לך כבוד הבריות גדול מזה כמניעת בושה ובזיון מהחרש מאי שמעו לקול המדברים אליו, דאין לתאר גודל החרפה ובושת הפנים ואי הנעימות הנגרמת לו מדי בואו בין אנשים ובבית הכנסת והוא בודד לו, אינו מקשיב להנעשה, ולא יכול להשיב למה ששואלים אותו, באופן שאיכא בזה משום כבוד הבריות יותר מהנידונים האמורים. ועוד זאת, בבשתו זאת מעורב גם צער רב על ביטול תפלה בצבור ושמיעת קריאת התורה ואמן יהא שמיה רבה וקדושה ובכדומה בביטול קיום חביל מצות קלות וחמורות, ולכן שפיר יש להתיר טלטול מוקצה משום כבוד הבריות גדול כזה ולהתיר לחרש לשאת בשבת מכונת החרשים.
נדמה לי שהעניין שבו אנו עוסקים הוא מקרה מובהק עוד יותר של "כבוד הבריות". מדובר במצב שבו בלא עזרת המחשב האילם יהיה מנותק מהסובבים אותו ולא יוכל להביע את רעיונותיו – ואין לנו כבוד גדול מזה, להתיר לו להשתמש במחשב בשבת לצורך תקשורת עם הסובבים אותו.
סיכום
מותר לאילם להשתמש במחשב בשבת כאמצעי תקשורת בלבד, וזאת בשני תנאים:
א. המחשב יהיה דלוק מערב שבת עד למוצאי שבת. אם שכח להדליקו ידליקו.
ב. לאילם אין דרך אחרת להתקשר עם הסובבים אותו (כגון אבנים עם אותיות).
כאשר האילם הוא גם חירש, הרי שאם למשוחח עמו יש אמצעי תקשורת אחר מלבד המחשב ישתמש בו, ואם אין – ישתמש במחשב.
מכיוון שהעניין כרוך בחשש איסורי דרבנן, אין לנצל היתר זה אלא בתנאים הנקובים למעלה – שאז גם אם יש במעשה זה איסור דרבנן הוא נדחה מפני כבוד הבריות.

השאר תגובה