אנו נמצאים ביום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים.
ביום זה נחנך המשכן והשמחה הייתה כה גדולה.
בעת או כתוצאה משמחה זו, שני בני אהרן נתנו אש זרה ומתו מכך.
לאחר פרשה זו, הקב"ה מורה לכוהנים לא להיכנס לעבודת הקודש שיכורים.
חלק מהמפרשים מסבירים את סמיכות הפרשה לציווי זה, שבני אהרן נתנו אש זרה, מפני שהם היו שיכורים.
פרשה זו אומרת לנו, שעבודת הקודש צריך לעבוד אותה במדויק כפי שהקב"ה מצווה ולהתכונן אליה.
כידוע התפילה כיום, היא התחליף לעבודת המקדש.
כך שצריך להתפלל במדויק ובכוונה ולהתכונן אליה.
אודה שעבורי התפילה, היא מצווה אולי הכי קשה מכל המצוות.
ראשית הורגלתי מילדות להתפלל בקצב של החזן.
הרגל זה, גורם לדלג על מילים בתפילה ובסוף אני שואל האם התפללתי?
בנוסף, התפילה כל כך ארוכה ושגרתית, שברוב הפעמים אני מתפלל, ככל פעולה יומית.
המכשול העיקרי בנושא זה, שאיני מרגיש את נוכחותו של הקב"ה ברוב תפילותיי.
בעיה זו נובעת מכך שאני חי בעולם מציאותי ואיני חווה את העולם הרוחני שהוא כלול בתוך העולם של הקב"ה ושלנו.
עתה אני מתחיל לחשוב על התחלה של פתרון, הפתרון הוא לעצור מפעם לפעם ולחשוב על המילים ולמי אני מתפלל.
שבת שלום
שאול ענברי