פרשת לך לך פותחת בפסוקים (בראשית יב,א-ג), "וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה".
ה' אומר לאברם אבינו, לצאת מאזור הנוחות שלך, למען מטרה גדולה
אזור הנוחות של אברם, הוא ארצו, מולדתו, ובית אביו.
מטרתו הגדולה של יציאתו של אברם, לכונן אומה גדולה, לזכות בברכת ה'.
ברכת ה' היא, שאברם יהיה מבורך, מי שמברך את אברם יתברך בעצמו והמקלל את אברם, יקולל בעצמו ובנוסף כולם יתברכו משמו של אברם.
מטרות גדולות אלה, מחייבות את אברם לעזוב את אזור הנוחות שלו.
ברגע הראשון שאברם מגיע ארצה, הוא זוכה לברכת ה' שזרעו יקבל את הארץ הזו.
בכך ה' מקיים את הבטחתו לאברם ואברם בונה מזבח לה'.
בנייה מזבח זה, אולי בכך לכונן אומה המתקיימת ע"פ צו ה'.
אומה אשר יסודה ע"פ ה', תהיה אומה גדולה וחזקה.
מפני שיסוד זה, הוא אמיתי (יש הרבה להרחיב כאן ואין המקום להרחיב כאן).
אחר דברים גדולים אלה, יש רעב בארץ ואברם יורד למצרים, שכתוב (יב,י), "וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ".
ניתן ללמוד מפסוק זה, שלעתים ניתן לקחת "פסק זמן" מהמטרה וללכת לאזור "הנוחות" ו"השקט".
אולם גם כאשר אברם לוקח "פסק זמן" מהמטרות הגדולות ויורד מצרימה, אברם אינו לוקח "פסק זמן" מכל החיים, אברם ממשיך לדאוג לשרי אשתו ולו.
אברם אומר לשרי, תאמרי במצרים שאת אחותי ולא אשתי.
מדוע אברם אומר כך לשרי?
מפני שאם המצרים ידעו ששרי אשתו של אברם, הם יהרגו את אברם ופרעה יקח את שרי לאשה.
כאשר שרי תאמר שהיא אחותו, יהיה יותר סיכוי שבעתיד אברם ושרי ישובו לחיות כזוג.
פרשה זו מלמדת אותי, שצריך לצאת מאזור הנוחות על מנת לעשות דברים.
הדבר אינו אומר שצריך לצאת למקום מרוחק ולעשות מעשים משני עולם, כאברם.
נראה לי שכל אדם צריך לעשות כיכולתו, כמו שאברם פעל במצרים.
אך כאשר אדם יכול לפעול יותר, עליו לפעול בכל כוחו ואם הפעולה מצריכה נסיעה למקום מרוחק, עליו לנסוע למקום זה.
אתן דוגמה מעצמי.
לעיתים איני חפץ לקום מהמיטה בבוקר, עקב מוגבלתי.
אני מחייב את עצמי לקום ולהתחיל את היום ובאמת כאשר אני עושה כך, הרגשתי יותר טובה.
כאשר יש לי כוח נוסף, אני משתדל לנסוע ולעשות דבר שמשמח אותי.
בסוף הדברים הללו, ברצוני לומר, שנראה לי שכל אדם יכול לעשות משהו קטן, משום שאמונתי שהקב"ה לא ברא סתם אדם, רק לפעמים צריך לעזור לאדם למצוא את הדבר שביכולתו לעשות.
שנזכה בע"ה לצאת מאזור הנוחות שלנו ולעשות דברים.
נקודה לדיון: כיצד אתם מצליחים לצאת מאזור הנוחות ולעשות דברים? תנו בבקשה דוגמה איך מצליחים לצאת מאזור הנוחות ולעשות דברים.
שבת שלום
שאול ענברי