תם המבול, נח וכל אשר אתו בתיבה, יוצאים מהתיבה.
דבר ראשון שנח הצדיק והתמים עושה, מקריב קורבן תודה לה'.
אחר, נח מתחיל לבנות עולם חדש ונוטע כרם.
הסיבה שנח מתחיל בנטיעת כרם, מפני שנח היה חקלאי, עוד בטרם המבול, כתוב (בראשית ה,כט), "וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֠֞ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְקֹוָֽק". רש"י (על אתר), "זה ינחמנו – ינח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים".
מפני כך,נטיעת הכרם, הייתה כה טבעית לנח.
אך מאין לנח היו זמורות, אחר המבול?
רש"י משיב על שאלה זו. (ט,כ), "ויטע כרם – כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים".
מסבירים שזמורות ויחורי תאנים, מתקלקלים במים ולכן נח הכניסם לתיבה.
פעולות אלו מראות, שנח התכוון לבנות עולם חדש וזו כוונה מבורכת.
אך אחר שהכרם הניב תנובה, נח עושה יין, שותה ומשתכר.
השתכרות זו (ואחרות), מעשה זה, אינו שקול הדעת ואינו בישוב הדעת.
הראייה השתכרות זו לא נעשתה, בשיקול הדעת, אחר מעשה זה, ערוות נח הייתה מגולה ובניו כיסו אותה.
פרשה זו מלמדת שצריך לשקול כל מעשה בישוב הדעת
אני חווה שכאשר אני עושה מעשה שלא בשקול ובישוב הדעת, המעשה אינו מועיל לי ולא לסביבתי.
אתן דוגמה, כאשר אני עצבני קשה לי לבצע מעשים שאני רגיל בהם, כגון: לשלוט בעכבר ברגל.
האי-שליטה זו, גורמת לי ליותר עצבים ולכעס גדול מאד.
אחר שאני נרגע וחושב על כל מה שעבר עלי, אני מתחרט על מעשיי.
שנזכה בע"ה שכל צעדינו יהיו בשקול ובישוב הדעת.
נקודה לדיון: איך אתם מרגישים שאתם לא שוקלים את מעשיכם? תתנו בבקשה דוגמה.
שבת שלום
שאול ענברי