"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא" (דברים ל,יא)
פרשתנו עוסקת בכריתת הברית בין הקב"ה לכל אחד ואחת מישראל ובמצוות התשובה של כל אחד ואחת מישראל לקב"ה. אחר הציווי לשוב לקב"ה, התורה אומרת לנו שמצוות התשובה היא לא מצווה מרוחקת ממנו, היא לא בשמיים ולא מעבר לים, אלא המצווה הזו קרובה אלינו מאד ולמעשה היא בתוכנו. הפסוקים האלה אפשר להבינם על כל התורה והמצוות ולא רק על מצוות התשובה.
השאלה שעולה מתוך פרשה זו, איך אנחנו שחיים את היום יום ואין לנו את הזמן לחשוב כל רגע ורגע מחשבות נשגבות על הקב"ה ותורה ומצוות וכו', מקרבים ורוכשים מחשבות נשגבות אלה שתהיינה קצת מאתנו?
אני חושב שראשית לכל דבר, הוא הרצון של כל אחד ואחת לרצות את הדבר. לדוגמה, אני הולך עכשיו לטייל. לפני הליכה זו, אני צריך לרצות ללכת. אם לא יהיה לי רצון ללכת, לא תהיה הליכה זו. בדוגמה זו שהרצון הוא הפעולה לפני ההליכה. דבר זה נכון לכל דבר שאנו רוצים לעשות אותו. מסקנה זו בוודאי נכונה כאשר מתעסקים בענייני אמונה בהקב"ה, אנו ראשית צריכים לרצות להתעסק בענייני אמונה ואח"כ אנו יכולים להתעסק בנושאים אלה. באי-רצון לא נוכל להתקדם בעולם.
אחר שעשינו את הצעד הקטן וההתחלתי הזה שיש לנו רצון להתעסק בענייני אמונה, עלינו לחשוב היאך נרכוש את האמונה שתהיה חלק מאתנו ולא חלק נפרד מאתנו. רכישה זו היא שונה אצל כל אחד ואחת מישראל, אך התוצאה הסופית של כל אחד ואחת צריכה להיות שהאמונה בהקב"ה ובתורה, תהיה חלק מכל אחד ואחת מאתנו. הייתי מעז לומר, שאין זה משנה כלל עם בשלבים הראשונים של החיפוש והלימוד יהיה "מעבר לים". העיקר של מסע זה, שבכל שלב תהיה נקודת חיבור אמתית בינינו להקב"ה. כך שבסופו של מסע, התורה והמצוות תהינה חלק בלתי נפרד מאתנו.
תפילה להתחבר באמת לריבונו של עולם
מזמור לריבונו של עולם.
אתה יצרת עולם ומלאו.
אנא מלך המלכים ואדוני האדונים.
הדלק בנו אור דקיק, שידליק בנו רצון קטן לדעת את שמך.
בנוסף האר לנו בכל צעד וצעד את אורך הגדול והקדוש.
בזכות אורות אלה, נתקרב ונתחבר אליך ונעשה את רצונך בעולמך.
ברוך אתה שומע תפילה.
שבת שלום
שאול ענבר