משה עולה להר סיני לקבלת התורה, המעמד הנשגב ביותר בישראל.

כחלוף ארבעים יום (ע"פ חישובם של ישראל) כאשר משה אינו יורד מההר ולא יודעים אם משה ישוב עוד, ישראל עושים עגל זהב.

הטענה לעשייה זו, שישראל רצו ויצטרכו תחליף למשה.

הקב"ה אומר למשה לרדת מההר, משה ברדתו מההר רואה את העגל וסביבו העם רוקד, בעת הזו משה משליך מידיו את הלוחות.

בנוסף, משה מתפלל שה' יסלח לעם וה' סולח.

אחר חטא העגל, הקב"ה מורה למשה לבצע את עשיית המשכן.

צריך לשאול מספר שאלות על סמיכות זו.

האם יש קשר בין הדברים הללו? מה הקשר הזה? השאלה האחרונה, מדוע ההפרדה בין צווי המשכן לעשיית המשכן, היא ע"י חטא העגל?

תשובה אחת לכל השאלות, היא.

בתחילת דברנו, אמרנו שישראל עשו את העגל, מפני שמשה לא ירד מההר.

סיבה זו, מראה שלא הייתה אמונה במשה, שמשה היה איש ככל האדם, מבחינה גשמית.

ישראל אינם מביעים אי-אמונה בהקב"ה, שהקב"ה רוחני ואל-אנושי.

מפני כך, כאשר הקב"ה מתבונן בצורך של ישראל למשהו גשמי, הקב"ה מורה על ביצוע עשיית המשכן.

המשכן כולל את שכינת ה' וגם את המבנה הפיזי

בעת הציווי על המשכן ולפני חטא העגל, המהות העיקרית של המשכן הייתה ושכנתי בתוכם, זו מהות רוחנית.

לדעתי, ההמתנה של ישראל לירידת משה מההר, מהווה נקודת מבחן לישראל, האם אפשר לחיות חיי רוח בלבד או גם צריך חיי מעשה?

נראה לי, שהתורה משלבת בין חיי הרוח לחיי המעשה.

שבת שלום
שאול ענברי