אנו פותחים את ספר דברים, הספר האחרון מבין חמשת חומשי תורה.

ספר זה, הוא נאומו של משה רבנו לפני מותו.

עיקר נאומו הוא על דברים הקשורים לארץ, אשר ישראל יעברו אליה בעוד זמן קצר.

אחד הדברים הראשונים שמשה מזכיר בדבריו, הוא בנושא המשפט.

אחת האמירות הפחות מובנות בנושא זה, היא האמירה, "המשפט לא-להים הוא".

כוונת אמירה זו, שהשופט לא יכול לשפוט מדעתו וכרצונו.

כידוע במשפט העברי הקב"ה חוקק את החוקים וציווה את המצוות.

בנוסף, הקב"ה העניק סמכות ביד חכמים לפסוק הלכות, ע"פ כללי פסיקה מקובלים וידועים לכל פוסק.

השאלה המתבקשת, אם החוקים, המצוות וכללי הפסיקה מובנים לפוסק\לדיין, מדוע משה מזהיר את השופטים, "כי המשפט לא-להים הוא"?

אסביר את שאלתי, בפסוק (א,יז) כתוב: "לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו".

בחלקו הראשון של הפסוק, ישנן אזהרות לשופט כיצד לשפוט, לדוגמה: "לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן", החלק השני של הפסוק, משה מסביר את הסיבה לאזהרות אלה, הסיבה היא, "כִ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו".

ניתן לראות את הסיבה שציינתי בפסוק כסיבה או כאזהרה ואין זה משנה לשאלתנו.

אמירה זו לא מובנת בכל צורה שלא נקרא אותה.

אנסה לענות על שאלתי.

חובת הפוסק להבין את שאלתו של השואל מכל צדדיה.

ראשית, מדוע השואל שאל את שאלתו.

חשיבות הבנת השואל, נותנת כיוון לפוסק כיצד להתייחס לשאלה.

לדוגמה, לעתים השואל בא לפוסק במצב נפשי מסוים.

הפוסק נדרש להבין עם מצבו של האדם כפי התיאור נכון.

לפעמים צריך להתייעץ הנשאל עם פסיכולוג\רופא, כדי להבין את מצבו של האדם במדויק.

 כאשר מתלווה לשאלה מכשיר נוסף, כגון: מכשיר רפואי\חקלאי וכו', הפוסק צריך להתייעץ עם איש מקצוע בתחום.

כאשר הפוסק צבר את כל הידע הנדרש לשאלה זו.

אפשר להתחיל את הדיון ההלכתי בשאלה.

בעת הדיון צריך לפסוק כפי המקור ולא לפסוק את המקור לפי דעתו של הפוסק בשאלה.

משפט זה נכון לשני הכיוונים, בעת שהפוסק רוצה להחמיר או להקל.

נאמר שדעת הפוסק להחמיר בשאלה, הפוסק עלול להחמיר במקורות, מתוך נטיית לבו וכן להקל במקורות, מתוך נטיית לבו.

כאשר הפוסק רוצה להראות שדעתו היא ההלכה, הוא צריך להציג מקורות התומכים בדעתו ולמה המקורות הסותרים אינם שייכים לשאלה זו.

בדרך פסיקה זו מתקבל, "משפט א-לוהים".

שבת שלום
שאול ענברי