פרק ב משנה ד
"הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו
בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.
הלל אומר
- אל תפרוש מן הצבור
- ואל תאמן בעצמך עד יום מותך
- ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו
- ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע
- ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה"
רבן גמליאל אומר שני דברים הקשורים ליחסים של הקב"ה עמנו:
א. תלכו בדרכי ה', בעקבות כך ה' יטיב עמנו.
ב. אנו צריכים ללכת בדרכי ה' ולא אחר נטיית לבנו, בעקבות כך ה' יהיה עמנו ויטיב לנו. הלשון היא לשון של כבוד לקב"ה, לכן רבן גמליאל אומר: "שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" ולא אמר שיבטל רצונו מפני רצונך.
הלל נותן חמש דרכים שאדם יהיה הוא עצמו:
- האדם צריך לחשוב שהוא כמו כל האנשים האחרים בציבור ואינו צריך לחשוב שהוא אחר מכל האנשים האחרים בציבור. לדוגמה, האדם אינו צריך לחשוב שהוא יותר חכם או פחות חכם מכולם. דוגמה נוספת, האדם אינו צריך לחשוב שהוא יותר דתי או פחות דתי מכל האנשים האחרים בציבור. מחשבות אלו גורמות לפרוש מהציבור.
- האדם צריך להציב לעצמו סימני שאלה. דרך זו נותנת לאדם חיות והתחדשות מתמדת. אם האדם יאמין בעצמו ולא יציב לעצמו סימני שאלה מפעם לפעם, אדם זה ח"ו יחדל לחיות ולהתחדש.
- אדם אינו צריך לדון אדם אחר מפני שאין האדם הדן במצבו ובמקומו של האדם האחר. לעולם האדם הוא רק עצמו, מפני כך אין אדם יכול לדון אדם אחר.
- אדם אינו צריך לדבר דברים שאינו חפץ שישמעו אותם. מפני שכוח הדיבור אין לו גבול ואין לדעת לאן הדברים האלה יגיעו ומה הם יעשו.
- אדם אינו צריך לומר, כאשר אתפנה אלמד. אחרת לעולם לא ילמד ולא יקנה לו ידע. מפני שלעולם ידחה את לימודו.