פרק א משנה ד חלק א

"הוו מתונין בדין כיצד?
מלמד שיהא אדם ממתין בדין. שכל הממתין בדין – מיושב בדין. שנאמר: (משלי כה) "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה". ולא שהעתיקו אלא שהמתינו.
אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו:
בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים, ועמדו וגנזו אותם. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם.
שנאמר: (משלי ז) "וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב וגו' והנה אישה לקראתו, שית זונה ונצורת לב, הומיה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות, ואצל כל פנה תארוב. והחזיקה בו ונשקה לו, העיזה פניה ותאמר לו, זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי, על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך. מרבדים רבדתי ערשי חטבות אטון מצרים נפתי משכבי, מור אהלים וקנמון. לכה נרוה דודים עד הבקר, נתעלסה באהבים, כי אין האיש בביתו, הלך בדרך מרחוק, צרור הכסף לקח בידו, ליום הכסא יבא ביתו".
וכתיב בשיר השירים "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים, שם אתן את דודי לך".
וכתיב בקהלת "שמח בחור בילדותך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט".
וכתיב בשיר השירים "אני לדודי ועלי תשוקתו".
הווי ,לא שהמתינו, אלא שפירשו"
משנתנו מתחילה להסביר את שלושת הדברים שאנשי כנסת הגדולה אמרו במשנה הקודמת.
"הוו מתונין בדין" – צריך אדם להמתין עם פסק דינו עד שהוא שלם עם פסק דינו ולא למהר לפסוק את דינו. הדברים אמורים גם בלימוד תורה שגם לא צריך למהר לפרש ולסיים את הלימוד, אלא עדיף להעמיק בלימוד ולהבין את הלימוד עד תומו, כמו שהמתינו לאנשי כנסת הגדולה שיפרשו את משלי, שיר השירים וקוהלת.

השאר תגובה