"אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו
אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן
אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ
אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו
לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן (משלי טז, א)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ (תהילים נא, יז)".

מאלול עד תום החגים וגם במשך השנה, אנו מבקשים ופונים ומשוחחים עם ה' ועם בני אדם.

כאשר אנו אומרים פיוט זה, אני חושב על כל האנשים שאינם יכולים לדבר כלל ועל כל האנשים המתקשים בדיבור.

ראשית ה' מאזין ללב, ה' אינו צריך כלל דיבור.

האנשים המדברים עם אדם אילם או עם כבד פה, לאנשים אלה לעתים קשה להבין  בני אדם אלה.

אך הקב"ה נתן בחכמתו, לאנשים להמציא אביזרי תקשורת, שהאילמים וכבדי הפה יתקשרו עם העולם.

בזכות כך, אני נרעש ונפחד בשעה שאומרים פיוט זה, מפני שאני מבין את המשמעות העמוקה וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן

חג שמח ושנה טובה
שאול ענבר