פרשת ניצבים ופרשת וילך, מעמידות את ישראל בפני התחייבות דומה

פרשת ניצבים – ה' מחדש עמנו את ברית סיני, כך כתוב (דברים כט,ט-יא), "אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ:

לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם".

פרשת וילך – משה מצווה אותנו את מצוות הקהל. אחר שנת השמיטה בחג הסוכות כל ישראל היו נקהלים למקדש, לשמוע את קריאת התורה. כך כתוב (דברים לא,י-יב), "וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת:

בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם: הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת".

המקורות שהבאנו כאן, מדברים על נושא אחד, קבלת ושמירת התורה שכל ישראל מחוייבים בה.

אולם קיים הבדל בין המקורות.

פרשת ניצבים מדברת בכריתת ברית.

כריתת ברית, זו בראש ובראשונה דבר מהותי וערכי ולכן משה מפרט את האנשים ואת הנשים, ע"פ מעמדם. לומר, שכריתת הברית היא עם כל אדם מישראל ואין זה משנה אם האדם הוא מכובד וחשוב או האדם הוא נחות, כגון: חוטב עצים, שואב מים.

פרשת הקהל (שבפרשת וילך)אומרת מי צריך לבוא למעמד זה בירושלים בבית המקדש. אנו יודעים שלא כל אדם יכול או צריך לבוא למקדש. לדוגמה: אדם שאינו שומע (אולי היום אדם זה יתחייב), אדם שאינו יכול ללכת ועוד. מפני כך, הגר היושב בשער העיר, חייב בהקהל, למרות שהוא מהמעמד הנחות בישראל.

המסקנה המתחייבת ממקורות אלה, לדעתי, שכל אדם מישראל מחויב בשמירת התורה והאדם שיכול לבוא להקהל, מחויב להשתתף בהקהל ואין רשות להתבטל ממנה.

המסקנה הזו מביאה אותי למחשבה, שכאשר אדם יכול לעשות מעשה מסוים, אפילו שקשה לו לעשות מעשה זה , עליו לעשות ולא לשבת בחיבוק ידיים

אתן דוגמה מחיי, קשה לי לעשות מעשים, עקב מוגבלותי. אך ביכולתי לעשות הרבה דברים, לדוגמה: אני יכול ללמוד תורה ולכתוב מאמרים תורנים, לבנות אתרי אינטרנט וכו'. אם כך, אני מחוייב לקום בבוקר ולהתחיל לעשות את הדברים שאני יודע ויכול ואסור לי להישאר במיטה.

שנזכה בע"ה לעשות מעשים שאנו יכולים ולא לוותר.

נקודה לדיון: האם אתם לא מוותרים לעשות מעשים שאתם יודעים ויכולים לעשות? ספרו על מעשה שבאפשרותכם לעשות וקשה לכם לעשות ועשיתם ודוגמה הפוכה של מעשה שבאפשרותכם לעשות וקשה לכם לעשות ולא עשיתם.

שבת שלום 

שאול ענברי