השאלה
א. האם ניתן לקיים מניין שעיקרו מבוסס על אנשים עם פיגור קל או אוטיזם קל?
ב. האם מותר לאדם עם פיגור קל או אוטיזם קל להיות ש"צ?
תשובה
הגמרא במגילה (כג ע"ב) לומדת מדרשת הפסוקים, שעל מנת לקיים מניין יש צורך בעשרה אנשים:
מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? – דתני רבי חייא: אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה – אף כאן עשרה. מגמרא זו, לומדים שכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה.
על מנת להבין את מעמדם של אנשים עם פיגור קל בהקשר הזה, יש לדון בשאלה האם הם נכללים בהגדרת שוטה.
השו"ע (יו"ד א, ה) מגדיר שוטה כך:
דהיינו שהוא יוצא יחידי בלילה, או מקרע כסותו, או לן בבית הקברות, או מאבד מה שנותנים לו.
הרמב"ם בהלכות עדות (פ"ט ה"י) פוסק:
הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב.
בדברי הרמב"ם ניתן לראות התייחסות לשני סוגי אנשים:
א. פתאים – שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ.
ב. שוטים – המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר.
מבחינת המושגים האלו של הרמב"ם, נראה שבעלי פיגור קל הם בגדר פתאים, שכן הלקות שלהם היא רק בשכל ולא במעשה – לעומת שוטה שלקותו היא במעשה. אולם יש לשאול, מה דרגת הדעת של פתאים אלו?
הגרש"ז אוירבך זצ"ל פוסק (מנחת שלמה ח"א סי' לד):
מ"מ נראה כיון שעיקר הטעם דחרש ושוטה פטורין ממצוות הוא רק מפני שאין להם דעת והרי הם כאנוסים ,וכמו"ש רש"י במס' שבועות דף מ"ב ע"א אהא דאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן משום דכתיב וכי יתן איש ולא קטן. והוא הדין חרש ושוטה מפני 'שהחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת', ואילו בנוגע לקטן ממש מבואר בחת"ס חיו"ד סי' שי"ז דכיון שהרמב"ם עצמו פסק שם בפ"ט ה"ט 'שלא ניתנו השיעורים אלא לישראל בלבד' ולא לבני נח, לכן צריכים לומר דדוקא בישראל יש שיעור של י"ג שנה ושתי שערות לענין גדלות, מה שאין כן בבן נח רק בודקין אותו ואם שכלו שלם כראוי דינו כגדול כי לא שייך בו שום פטור אחר חוץ מזה שאין לו דעת. וכיון שכן מסתבר לכאורה דה"ה נמי בחרש הואיל ומה שפטור ממצוות הוא רק מפני שהוא שוטה וחשיב כאנוס דרחמנא פטרי. אבל כל שבודקין אותו ורואין שיש לו דעת ושכלו שלם מסתבר דשפיר חייב במצוות וגם נהרג עליהם שהרי טעמא דפטור הוא לא מפני שהוא בעל מום כי אם מפני שאין לו דעת.
מדברי הגרש"ז אנו רואים שאין צורך לבדוק לגבי כל מצווה האם האדם מחויב בה או לא, אלא אם יש דעת זהו תנאי מספיק לחייב בכל המצוות.
אמנם, אם נדייק בלשונו של הגרש"ז, נראה שהחירש והשוטה חייבים בכל המצוות אלא שהם אנוסים מפני שאין להם דעת. דוגמה לכך ניתן לראות בפסיקה המופיעה בהמשך התשובה:
ובענין חרש בר דעת שאינו שומע אבל יכול לדבר בשפת עלגים שמלמדים אותם לדבר בתנועות שפתים, נשאלתי לפני כמה שנים ע"י חכם אחד בנידון כזה, בצעיר חרש אך חריף בשכלו ופיקח גמור, וגם יש לו חברותא בלימוד, והשבתי שדינו כפקח, וגם מחותני הגאון ר' יוסף שלו' אלישיב שליט"א נשאל על כך והסכמנו אז לדבר אחד שדינו כפקח, ורק לענין לעלות לתורה חושבני דכיון שאינו יכול לברך כראוי מסתבר שאין להעלותו.
יוצא מכאן שגם הגרש"ז סובר שיש לבדוק אם האדם יכול לקיים מצווה מסוימת או לא.
כעת נראה מהן הדרישות שיש לעמוד בהן כדי להצטרף למניין. בברכות (מח ע"א) רב נחמן אומר: "קטן היודע למי מברכין – מזמנין עליו". הרי"ף (ברכות לה ע"א) מוסיף ומדייק בהגדרה זו ואומר כך:
אמר רב נחמן קטן שיודע למי מברכין מזמנין עליו וכן הלכתא ואמרי רבואתא והוא שנכנס בשנת שלש עשרה שנה ואע"ג דלא פרח אבל קטן שלא הגיע לשלש עשרה שנה אע"ג דפרח אין מזמנין עליו ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דקרי ליה קטן אפי' בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו.
השו"ע (או"ח קצט, י) מביא את דברי ר' נחמן בגמרא להלכה:
קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין, מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה
לעומת זאת הרמ"א (שם) מדייק כרי"ף:
וי"א דאין מצטרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא ב' שערות (הרא"ש והמרדכי פ' ג' שאכלו וטור) וכן נוהגין ואין לשנות
הבאור הלכה (סי' נה, ד"ה הוא כשוטה וקטן) מוסיף שלגבי תפילה ניתן לצרף קטן בשעת הדחק. מכל מקום, העיקרון שלפיו מצרפים אדם למניין ולזימון זהה. כך עולה מדברי הריב"ש (סי' תנא), הכותב: "אפילו לדברי המתירין בתפלה, צריך שיהא בן דעת ויודע למי מברכין ולמי מתפללין", וכך כותב הבאור הלכה, עיי"ש.
לענייננו, הגרש"ז אוירבך זצ"ל פוסק (מנחת שלמה, שם):
נראה דכל שהוא מבין ויש לו דעת כמו פעוטות ויודע שהקב"ה נתן לנו תורה ואנחנו מקיימים מצוותיו דשפיר חשיב כבר דעת לענין קיום מצוות, ובהגיעו לגיל י"ג שנה הרי הוא חשיב כגדול.
מכאן, שאם דרגת הפיגור היא כזאת שהאדם אינו מבין את סיבת קיום המצווה, הרי שהוא פטור מעשיית המצווה. לעומת זאת, אם הוא כן מבין שמקיים מצווה, הרי שהוא חייב במצוות ויכול אף להצטרף למניין.
למסקנה, אנשים שמבינים למי מתפללים הם בני מצווה, ועל כן הם יכולים לקיים מניין לבד (בתנאי שיש הדרכה בעת המניין כדי להבטיח את תקינות המניין). ומכיוון שלא מצינו אף תנאי נוסף מבחינת רמת ההבנה הנדרשת משליח הציבור, הרי שאדם כזה יכול גם להיות שליח ציבור.