בפרשתנו אנו מצווים כאשר אנו נלחמים באויבנו, אנו מצווים לא להשחית ולא להזיק לעצי מאכל במקום הלחימה.
התורה נותנת טעם לצווי זה, מפני שהעצים הללו הם מאכל של האדם.
התורה מביעה טעם זה בצורה חדה וברורה, "כי האדם עץ השדה".
פירושה של אמירה זו בהקשר של מצווה זו, מאכלי או חלק ממאכלי האדם הם מהעץ.
אולם נראה לי שאפשר להבין שמצווה מצווה אותנו צווי יותר רחב מאי-השחתת עצי מאכל.
במה דברים אמורים:
לפעמים אנו נמצאים במצב של מעין מלחמה עם עצמנו או עם זולתנו ואין לנו כוח או חשק לפעול למעננו או למען זולתנו.
בעת מלחמה זו, לדעתי אנו מצווים להמשיך בחיינו הרגילים.
אתן שתי דוגמאות.
עתה אין לי כוח לדאוג לצרכים האישיים שלי.
למרות שאין לי כוח, אני מחויב להמשיך לדאוג לעצמי.
מפני שהדאגה יכולה להטיב לי ואולי לקדם אותי אפילו בצעד קטן והאי-דאגה יכולה להשאיר אותי במקום ואף לדרדר ולהריע את מצבי.
הדברים האלה נכונים גם ביחס לזולת.
כאשר אני כועס או שיש לי עניין שמעכיר את יחסי החברות שלי ושל חברי, והם אינם כאתמול שלשום.
עקב יחסים אלה, אסור לעשות דבר שירע את יחסים אלה. עלי לנהל יחסים אלה פחות או יותר כהרגלם.
ניהול יחסים כהרגלם, ייתן סיכוי לשיקום היחסים בינינו.
אך אם אנהל את היחסים שלא כהרגלם או שלא אעשה דבר בעניין זה, ייתכן שהקשרים שלנו יתדרדרו.
שנזכה בע"ה לפעול פעולות נכונות בעיתוי ובזמן הנכון.
נקודה לדיון: האם פעלתם נכון, כאשר לבכם אמר לכם לפעול אחרת? ספרו על מקרה זה.
שבת שלום
שאול ענברי