לע"נ לדודי היקר והאוהב שמואליק דרורי שהסתלק לגנזי מרומים השבוע

פרשתנו עוסקת בהוצאת דיבת הארץ ע"י האנשים שתרו את הארץ.

מה חטאם הגדול של אנשים אלו, הרי בסה"כ דברו על דבר דומם ולא על בני אדם?

הגמרא משיבה על כך, (ערכין טו,א), "ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה".

מהגמרא עולה, שחטאם של אנשים אלו היה יותר גדול מלשון הרע, חטאם היה שהם הוציאו "שם רע" (דבר שקר) על ארץ
ישראל שהקב"ה הבטיח לאבותינו ולנו ובכך הם גרמו לישראל לאי-רצון להיכנס לארץ המובטחת.

ברצוני לדון בדבר תורה זה, בכוח הדיבור, מתי מותר לדבר רע ומתי אסור.

התורה מצווה ואהבת לרעך כמוך וכל המדבר לשון הרע על חברו, פוגע בו ולכן המספר לשון הרע, פגע בצלם א-להים שבאדם.

אולם המדבר לתועלת האדם, אינו עובר על איסור לשון הרע.

כך כותב רבינו יונה מספרד (שערי תשובה שער ג ס' רכא), "ודע כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת" וכך הרמב"ם ובעל החפץ חיים פסקו.

עתה אני רוצה להעמיק ולשאול, האם מותר לדבר לאדם רע על עצמו?

התשובה לשאלה זו, איננה הלכתית אלא תשובה מחשבתית.

במסכת אבות (פ"ג מי"ד) נאמר, "חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט) בצלם א-להים עשה את האדם".

ממשנה זו לומדים שאסור לאדם לפגוע או לבזות ואפילו לדבר על עצמו דברים רעים, מפני שאדם נברא בצלם א-להים.

בנוסף, הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ד) כותב, "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות
והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם".

נראה מדבריו שגם אסור לאדם לומר שהוא בעל חטא ועוון, כלומר לא להגיד על עצמו דברים רעים.

אני לומד מסוגיה זו, שאסור לי לדבר דברים רעים על עצמי וכן לא לדבר דברים שאינם מועילים לי ולסביבה הסובבת אותי.

הדברים אמורים בעיקר בשעות הקשות שלי.

שנזכה בע"ה להשתמש בכוח הדיבור בצורה חיובית ויעילה

נקודה לדיון: איך אתם משתמשים בכוח הדיבור כאשר אתם כועסים?

שבת שלום
שאול ענברי