ספר דברים, הוא הנאום של משה.
בפרשתנו בפרק ב, משה אומר אלו עמים לכבוש ואלו לא.
משה מזהיר את ישראל לא לכבוש בני עשיו ובכלל לא להתעסק אתם.
פרוש הדבר לא להתעסק, לא לקנות מהם מזון ומים.
בזכות האי-ההתעסקות הזאת, אין כלל מגע עם בני עשיו.
מדוע משה מורה את יחס זה לבני עשיו ואין יחס זה לעמים אחרים?
הסיבה לאזהרה זו, עשיו ויעקב הם אחים.
מפני כך, ישראל ובני עשיו הם משפחה ועם משפחה כזו המסוכסכת בתוך עצמה, לא נלחמים ולא עושים עסקים.
נלחמים על הדברים שכוחנו לשנות, ניתוק היחסים בין בני עשיו לישראל. הדברים נכונים גם במישור האישי, שנלחמים רק על מה שבאפשרותנו לשנות.
אתן דוגמה: אני לא יכול להסתובב עם כיסא הגלגלים החשמלי לבד ובעבר יכולתי להסתובב לבד.
חוסר עצמאות זה מגביל אותי מאד.
מפני שאיני יכול לצאת מהבית בזמנים שאני רוצה ולאן שאני חפץ.
אני תלוי באדם שיסיע אותי ולתאם עם האדם זה את שעת היציאה והחזרה ומה היעד.
נושא התאום הוא לא קל, מפני שלפעמים הרצון שלי והרצון של האדם שעוזר לי מהבית הם שונים.
במצב זה באפשרותי לעשות אחת מהשתיים.
א. לכעוס על העוזר, מדוע הוא לא עושה כרצוני או לכעוס בתוכי, מדוע אני מוגבל ולא יכול להסיע את עצמי.
ב. אני יכול לקבל שעתה אין באפשרותי לצאת מהבית ולנצל את הזמן לעשייה שאני יכול לעשותה בבית ולבד.
האפשרות לכעוס, תוסיף בי כעס מדוע אני מוגבל ותאמלל אותי יותר ואין בה כל תועלת.
האפשרות לקבל את המצב ולעשות דבר אחר, היא תיתן לי כוח דברים עם ערך נוסף ותוסיף לי חיות ואושר לחיי.
האפשרויות הללו הן מלחמה קשה והמאבק זה תועלת כלל.
אך המאבק הנכון צריך להיות על הדבר המוסיף רובד נוסף לחיים.
בכך אני חושב שיש הקבלה בין בני עשיו לדוגמה שלנו.
ההקבלה היא שעדיף להאבק על האפשרות המקדמת אותנו בחיינו.
הניתוק המוחלט מבני עשיו הוא הכרחי ומחויב, כיוון ידוע שעשיו שונא את יעקב ואין אפשרות להשלמה ביניהם. לכן עדיף ניתוק מוחלט בין הצדדים. בניתוק זה אין אפשרות כלל למגע ביניהם וכך הגדילה של ישראל יותר טובה.
בדוגמתנו כבר הסברנו מה היתרון לבחור בעשייה בבית ולא לכעוס שאין ביכולתי לצאת מהבית.
מדבר תורה זה, ראינו שכדאי להילחם על הדבר הקרוב אלינו, כלומר בדבר שיקדם ויצמיח אותנו.
שנזכה בע"ה רק להתקדם ולצמוח.
נקודה לדיון: חשבו על שתי אפשרויות שהיו בחייכם ובחרתם באפשרות הרצויה לכם ונלחמתם עליה? למה בחרתם באפשרות זו ונלחמתם עליה?
שבת שלום
שאול ענברי