"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: ֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות לד,ו-ז)
בפרשתנו בני ישראל חוטאים בחטא העגל. משה רבנו עלה להר סיני לקבל תורה מהקב"ה ושוהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. לסוף ארבעים יום, בני ישראל רואים שמשה אינו יורד מההר. עקב כך בני ישראל חוטאים בחטא העגל. הקב"ה מודיע למשה שבני ישראל חטאו ומורה לו לרדת מההר. משה יורד ורואה את מעשה העגל. בראותו את עגל הזהב, משה משבר את לוחות הברית. אחר מעשה זה, משה עותר בתפילה ובתחנונים להקב"ה שיסלח לעמו ישראל. לפי חלק מהפרשנים משה אומר בתפילתו את המילים המצוטטות בפסוקים למעלה. מילים אלה הם מילים של רחמים. לאחר תפילה זו, הקב"ה סולח לעמו ישראל. תפילה זו התקבלה בעם ישראל בימי הרחמים והסליחות ובימי התעניות.
ברצוני לכתוב מהרהורי ליבי, כיצד משה רבנו עמד בתפילה לפני הקב"ה וכיצד ברצוני להרגיש בעת תפילתי. כידוע משה רבנו היה אדון הנביאים וכן משה דיבר ישירות עם הגבורה. להבנתי, משה היה דבק ומחובר להקב"ה כחפץ הדבק בחפץ ללא שום רווח ביניהם. כך הדיבור ביניהם היה דיבור כאיש לרעהו. מפני כך, אני מתאר לעצמי שמשה הרגיש בשעת תפילתו כדבר איש לרעהו ולא הסיר מחשבתו לרגע קט. אני האדם הפשוט שלא בדרגת משה רבנו ע"ה, מבקש כמה שניות או לפרקים שיהיה לי חיבור זהיר ודיבור קל להקב"ה.
תפילה לחיבור קל להקב"ה בשעת התפילה
למנצח לאדון הכל.
אתה בראת אותי כרצונך.
נתת לי מורים אשר הורו ומורים את תורתך.
תורתך הקדושה והטהורה הציתה בי את אש ההידבקות אליך.
אנא ריבון העולמים, מלך רחום וחנון.
תן לי רגעים ספורים בעת תפילתי של חיבור קל שבקלים אליך ודיבור מועט עמך.
בזכות רגעים אלה אעלה בקדושה ובטהרה ואדבק בך יותר ויותר.
ברוך אתה שומע תפילה.
שבת שלום
שאול ענבר