פרשת ויקרא: העולה היא המודל לכל הקורבנות
ספר ויקרא פותח בעבודת הקורבנות.
עבודת הקורבנות יש בה חשש התדרדרות לעבדה זרה.
באמת כך היה בתקופות מסוימות בישראל, כפי שאנו יודעים,
מפני כך, הקב"ה מצווה להקריב העולה.
העולה קרבה, מהבהמה, מהבקר ומהצאן.
בנוסף, המקריב אינו אוכל את העולה וכמובן גם הקב"ה אינו אוכל את הקורבנות.
בסוף כל סוג של עולה כתוב, לריח ניחוח לה'.
אנו יודעים שה' אינו מריח ולהקב"ה אין חוש כלל.
אם כך איך נבין אמירה זו?
נראה לי לומר, שכאשר ישראל מקריבים ע"פ מצוות ה', ה' נותן שכר לישראל וכך אנו מתקרבים לה' א-להינו וכאשר איננו מקריבים ע"פ מצוות ה', ה' אינו חפץ בקורבנותינו וכך אנו מתרחקים מה' א-להינו.
בהתקרבותנו להקב"ה, אנו עושים נחת רוח לה'.
כך אני מבין את "ריח ניחוח לה'"
אכן בכל סוגי הקורבנות, כאשר אנו מקריבים ע"פ מצוות ה', אנו עושים נחת רוח לה'.
אם כך מדוע ביטוי זה כמעט אינו מוזכר בשאר סוגי הקורבנות?
לדעתי, העולה עולה כליל לה' ואין תועלת אישית למקריב, בשאר הקורבנות המקריב או הכוהן אוכלים אותם.
מפני כך, כתוב שלוש פעמים בעולה, לריח ניחוח לה'.
מפני שיש תועלת בהקרבה זו, שזה צווי ה'.
שבת שלום
שאול ענברי