ישראל יצאו ממצרים בדרכם לארץ ישראל.
דרכם הישירה לארץ אינה עוברת כלל בים סוף.
אם כך יש לשאול, מדוע הקב"ה העביר אותנו שם?
עוד יש לשאול, מדוע הקב"ה אמר לישראל לפני קריעת הים.
לא עת תפילה היא אלא עת לנסוע היא.
הקב"ה הראה במעשה זה את ידו הגדולה.
ידו הגדולה ראו גם ישראל וגם מצרים.
אחר שראו את ידו הגדולה, ישראל שרו שירה.
השירה הייתה כה גדולה ואדירה.
מפני שכל אחד ואחת מישראל שרו בפה אחד את השירה הזו.
כן, באמת כל ישראל שרו שירה זו.
ממשה רבנו עד העבד והשפחה.
בנוסף לזה, כל אחד ואחת הביע את תחושתו האישית.
פירוש הדבר שהם אמרו, אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ א-ֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ, בלשון יחיד ולא בלשון רבים.
מכאן אנו רואים שהעבד והשפחה חוו מה שמשה חווה.
על זה נאמר, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.
שעה זו כה גדולה הייתה, עד אשר ישראל שרו על כנון המקדש ועל קיום מלכות ה' לעולמי עד.
מאז ועד עולם גם אנו שרים שירה זו.
להראות אמונתינו בה' ובמשה עבדו.
אמונה זו הכשירה אותנו לקבל תורה מה'.
מפני שזו הייתה אמונה שלמה ואדירה בה' ובמשה עבדו.
ללא אמונה זו אשר היא בסיס לקבלת התורה.
לא היינו יכולים לקבל תורה מה'.
אמונה זו לא סרה ממנו ועזרה לנו בכל עת.
אף שהיה נראה שהאמונה סרה ממנו ולבנו הביע תלונה נגד ה', בכל זאת תמיד שבנו לה'.
כי זו אמונה היסוד שלנו ואף אחד לא ייטול ממנו.
בעת שיש לנו תלונה נגד ה' ח"ו, היא חולפת אחר זמן קצר ואמונת היסוד נשארת לה.
שבת שלום
שאול ענבר