"רבי שמעון בר יוחאי אומר: אמשול לך משל.
למה אדם הראשון דומה? לאחד שהיה לו אישה בתוך ביתו. מה עשה אותו האיש? הלך והביא את החבית, והניח בו תאנים במניין, ואגוזים במניין. וצד את העקרב ונתנו על פי החבית, והקיפה בצמיד פתיל, והניחה בקרן זווית.
אמר לה: בתי, כל שיש לי בבית הזה מסור בידך, חוץ מחבית זו שלא תגעי בה כל עיקר.
מה עשתה האישה ההיא? כיון שיצא בעלה לשוק, עמדה ופתחה את החבית, והושיטה ידה לתוכה, ועקצתה עקרב.
הלכה לה ונפלה על המטה.
כיון שבא בעלה מן השוק אמר לה: מה זה?
אמרה לו: ידי הושטתי על החבית, ועקצתני עקרב, והריני מתה.
אמר לה: לא כך אמרתי לך מתחלה, כל מה שיש לי בבית זה מסור בידך, חוץ מחבית זו שלא תגעי בה כל עיקר?!
מיד כעס עליה והוציאה.
כך אדם הראשון דומה. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" – כיון שאכל ממנו נטרד.
לקיים מה שנאמר: "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו"".
רבי שמעון מסביר מדוע אדם חטא, הסברו הוא על ידי משל. המשל הוא, אדם נתן בביתו חבית שבתוכה דברים שונים. אדם זה סגר חבית והניחה בפינת הבית ושם עליה עקרב. בצאתו מן הבית, אמר לאשתו, בכל מה שבבית מותר לך לגעת חוץ מחבית זו. אחר צאתו מן הבית, אשתו ניגשה ונגעה במה שהיה בחבית. עקב כך האישה נעקצה מהעקרב ונפלה למשכב. האיש הזה חזר לביתו ומצא את אשתו על מיטתה. אשתו סיפרה לו את כל מה שקרה לה. בעקבות סיפור זה, האיש כעס עליה וגירשה. בדומה למשל זה, התרחש עם אדם הראשון. הקב"ה ציווה את אדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת והוא כן אכל מעץ הדעת. עקב כך נגזר על האדם שלא יחיה לעולם, אלא ימות כבהמות המתות ולא חיות עד אין קץ.