"איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו?
הרי הוא אומר: (בראשית ב) "ויצו ה' אלוהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות".
לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקדוש ברוך הוא, אלא כך אמר לה, ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון". שרצה לשמור את עצמו ואת חוה מן העץ אפילו בנגיעה.
באותה שעה היה נחש הרשע נטל עצה בלבו, אמר: הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם, אלך ואכשיל את חוה.
הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה. אמר לה, אם לנגיעה את אומרת ציווה עלינו הקדוש ברוך הוא, הריני נוגע בו ואיני מת, אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע באותה שעה? עמד ונגע באילן בידיו וברגליו, והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ.
כיון שראהו אותו אילן, היה צווח עליו ואמר לו: רשע רשע, אל תגע בי, שנאמר: (תהלים לו) "אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני""
משנתנו ממשיכה ואומרת איזה סייג אדם הראשון עשה לעצמו. הקב"ה ציווה את האדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת שבגן. אך האדם הראשון הוסיף סייג לציווי שהקב"ה ציווהו ואסר גם לא לגעת בעץ הדעת. הנחש לא הצליח להכשיל את האדם לגעת ולאכול מעץ הדעת, אבל את חווה, הנחש הצליח להכשיל וחווה נגעה ואכלה מעץ הדעת. על מעשה זה, צווח עץ הדעת על הנחש, אל תגע בי. כביכול העץ לא רצה עסק עם רשעים.