זיכרונות מההתנקות מגוש קטיף
שאול ענבר
בשנות תשס"ג-תשס"ז (2003-2007), גרתי בבית קסלר בקריית חיים (מעון \ הוסטל לאנשים מוגבלויות). בשלבים האחרונים של ההתנתקות שחלק מעם ישראל התפלל וזעק לה' א-להי ישראל . זכורני את העצרת התפילה בכותל שממש הייתה כמעמד תעניות הגשמים, בימי קדם. שבתעניות אלה, הוציאו תיבה לרחבה של עיר וזעקו לה'. כמובן אני מגיע עם יהודה דהן ושלומי אלדר מחיפה וצועק ומתחנן לא-להי ישראל, עם עוד אלפי ורבבות ישראל. שיעביר את רוע הגזירה מעם ישראל. בעת ההתנתקות, אני צופה בטלוויזיה במראות הפינוי של האנשים מביתם ופינוי הקברים ממשכנן הקבוע והדמעות נוזלות מעיניי. שואלים אותי מדוע אתה בוכה? אני רק עושה תנועות תסתכלו, אך לא נראה לי שיש הבנה. לפתע אני קולט שישראל מופרדים זה מזה. אני הולך לחדרי ומתחיל לומר תהילים בצעקות אימה ובבכי מר. בבוקר אחר ליל חורבן בתי הכנסיות, אני מבקש מעובדת מסורה שם, עזרי לי לקרוע את חולצתי. היא שואלת, מה קורה לך והאם אני משוגע? אני שוב מבין שהבעיה שלנו, היא הרבה יותר בסיסית מהתנתקות או לא. הבעיה שלנו שאנחנו מפורדים בעם.
מהעת ההיא, אני מבכה את שני הדברים האלה