עלייה לתורה של אילם

השאלה
האם אדם אילם, פיקח, בעל יכולת שמיעה, רשאי לעלות לתורה?
תשובה
דין 'שומע כעונה'
במאמרנו בעניין כבד פה, ביארנו שגם מי שאינו יכול לקרוא בתורה יחד עם בעל הקורא, רשאי לעלות לתורה מדין 'שומע כעונה'.
על סמך המקורות שהבאנו שם (ובפרט מהאמור ב'ערוך השולחן' [קלט, ג]), נראה לנו שמבחינה זו אין שום בעיה בכך שאילם יעלה לתורה (כך גם במקרה של חירש-אילם – בתנאי שהוא מסוגל לשמוע באמצעות מכשיר, שאם אינו שומע הרי שאין מקום לומר "שומע כעונה").
להבהרת מסקנתנו נסתייע בדברי המשנה ברורה וערוך השולחן. כך נפסק במשנה ברורה (או"ח קלט, יב):
דעכשיו קורא סומא וטעמו דכיון שאנו נוהגין כי הש"ץ קורא, והוא קורא מתוך הכתב שוב לא קפדינן על העולה דשומע כעונה.
וכן כתב ערוך השולחן (קלט, ג):
אבל כבר כתבו גדולי עולם דאפילו עם הארץ גמור שאינו יכול לקרות גם אחר הש"ץ מ"מ עולה לתורה דשומע כעונה ויכול לברך. וגם רבינו הב"י בספרו הגדול שם כתב ע"פ זוהר ויקהל דבזה שומע כעונה ע"ש וכן הוא המנהג הפשוט ברוב תפוצות ישראל.
מכאן שמבחינת הקריאה אין כלל בעיה בעליית אילם לתורה.
דין הברכות
בעיה נוספת שעולה בהקשר זה היא מצד דין אמירת הברכות – עלינו לדון כיצד אילם יעלה לתורה, שהרי אין באפשרותו לברך ואין אדם רשאי לעלות לתורה בלא אמירת ברכות.
כפי שהבאנו במאמר בעניין כבד פה, קיימת דרישה הכרחית שהעולה לתורה יברך, מהסיבות הבאות:
א. שיהא ניכר שעולה לתורה.
ב. שהנכנסים והיוצאים באמצע קריאת התורה יידעו שיש ברכות התורה לפניה ולאחריה.
מטעמים אלו נראה לכאורה שאין כל אפשרות שאילם יעלה לתורה. אולם ברצוני כעת להראות שיש שלוש אפשרויות לפיתרון הלכתי שיאפשר עליית אילם לתורה.
הכיוון הראשון שברצוני להעלות קשור למעמדה ההלכתי של שפת הסימנים. בשו"ת מנחת שלמה (סי' לד, ד"ה אשר על כן), הגרש"ז אוירבך מתייחס לאדם שמדבר באופן שונה מרוב בני האדם:
…אולם בנידון דידן נראה שאם הוא מדבר באופן כזה שסתם בני אדם יכולים להבין כוונתו אף אם תנועות השפתים הן שונות משל כל אדם אפי"ה מסתבר דשפיר חשיב כמדבר ואינו שומע שדינו כפקח לכל דבר, אך אם רק האנשים שרגילים לדבר אתו יודעים ומבינים כוונתו ולא אחרים אינני יודע להכריע אם חשיב כמדבר או לא.
אמנם השאלה אם ניתן להגדיר 'תנועות שפתיים' כדיבור הושארה כאן בלא הכרעה, מכל מקום דעתי נוטה לומר שתנועות שפתיים (ובאופן כללי, שפות סימנים) הן אכן כדיבור, מכמה סיבות:
א. העובדה ששפת הסימנים אינה מוכרת לרוב בני האדם אין בה כדי למנוע את הגדרתה כשפה. למעשה, כל שפה רגילה אינה מובנת ל'רוב בני האדם', כלומר כל אלה שאינם דוברים אותה – לפיכך אין שום הבדל עקרוני בינה לבין שפת הסימנים.
ב. בגמרא בגיטין (עא ע"א) נאמר כך:
אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. אמר רב יוסף מאי קא משמע לן, תנינא: נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים. אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו.
מגמרא זו אפשר ללמוד ששפת גוף שמאפשרת תקשורת כלשהי מהווה מענה. במקרה המתואר בגמרא מדובר בתקשורת מינימאלית, ואף על פי כן יש לה תוקף – קל וחומר לשפת סימנים שיש בה אוצר מילים שלם וכן מבנה מורפולוגי, תחבירי וסמנטי עשיר ומורכב כמו כל שפה אנושית.*
לענייננו, אם אכן נראה בשפת סימנים שפה לכל דבר, ובפרט לעניין ברכות התורה, הרי שעלינו להתמודד עם כמה קשיים שעולים בהקשר זה.
ראשית, נשאלת השאלה האם יש ממש בברכת התורה שאינה נשמעת לציבור. בעניין זה דנתי בתשובתי על עליית כבד פה לתורה, שם הראיתי שמטרת הברכות של העולה לתורה אינה להוציא את הציבור ידי חובה אלא הן נועדו לתת כבוד לתורה, לכן מותר לעולה לברך בשקט. שם גם הרחבתי בעניין הסתירה הקיימת לכאורה בין תיאור הגמרא (סוכה נא ע"ב) את הנוהג בבית הכנסת של אלכסנדריה לבין האיסור לענות אמן יתומה (המופיע בגמרא ברכות מז ע"א), ודרכים שונות ליישובה שהעלו הפרשנים והפוסקים.
שאלה נוספת שמתבקשת היא האם מותר לעולה לברך בלשון שאינה לשון הקודש. המשנה בסוטה (פ"ז, מש' א-ב) אומרת כך:
אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה ווידוי מעשר קרית שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפיקדון. ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וברכת כהן גדול ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה.
התוספות (סוטה לב ע"א, ד"ה קרית שמע ותפילה) שואלים מדוע המשנה מונה רק חלק מהדברים שניתן לאומרם בכל לשון. תשובתם היא שהמשנה מונה רק את אותם דברים שנאמרים בכל לשון וגם חייבים לשמוע אותם, אולם יש דברים נוספים שלא בהכרח נאמרים בלשון הקודש כגון ברכות המצוות ודברים נוספים. מסתבר שהכלל המנחה בעניין זה הוא שבכל מקום שבו נאמר במפורש שיש לקרוא, לברך וכו', כלומר שיש בו טקס, האמירה חייבת להיות בלשון הקודש, ואילו כאשר לא כתוב כך הרי שלא חייבים לומר בלשון הקודש. מכלל זה נוכל ללמוד שאת ברכת התורה לא חייבים לומר בלשון הקודש, לפיכך אילם המדבר בשפת סימנים יוכל לברכה.
מכל מקום, מכיוון שברכת התורה נתקנה לומר בציבור, ולא כל הציבור מבין את שפת הסימנים, אין זה מכבודו של הציבור שיתחילו לדבר לפניו בשפה שאינה מובנת לו. לפיכך, בשעה שהאילם יאמר את הברכות, אדם אחר ישמיע אותן לציבור בקול רם.
קיימות שתי דרכים נוספות לאפשר עלייה של אילם לתורה:
א. בעל שו"ת ממעמקים (ח"ג סוף סי' ב) פוסק שמותר לאילם לעלות לתורה ואחר יברך איתו, זאת על מנת לתת הרגשה טובה לאילם.
ב. יש להתייחס גם למצב שבו האילם אינו שולט היטב בידיו בכדי לדבר בשפת סימנים או שאינו יודע לדבר בשפת סימנים.
במאמר העוסק באמירת ברכות על ידי אילם, הבאתי את דבריו של ה'פני יהושע', שלפיהם אילם יוכל לצאת ידי חובת ברכות בהרהור, ואף לענייננו נוכל לומר שהאילם יוכל להרהר את הברכה. השאלה היא כיצד אילם זה יקיים את הדרישה שאמירת הברכות תהיה ניכרת לציבור? לענ"ד, דרישה זו יכולה להתקיים על ידי כך שהאילם יאחז בידיו שלט שכתוב עליו "אני מברך" ויניפו בעת אמירת הברכה. הנפה זו יוצרת מצב שבו ניכר שהוא עולה לתורה, וכן מיידעת את הנכנסים והיוצאים שיש ברכה לפני הקריאה בתורה ואחריה. גם במקרה זה, אדם אחר יברך עם העולה בקול רם. למעשה, אפשרות זו מקבילה למה למנהג שהתקיים, על פי תיאור הגמרא, בבית הכנסת שבאלכסנדריה. אף שם רק חלק מהמתפללים שמעו את העולה לתורה, לפיכך, על מנת לשתף את כל המתפללים בברכת העולה, הניפו סודרים כך שהציבור יידע מתי לענות אמן על ברכת העולה.

השאר תגובה