השאלה
אני כבד פה, האם מותר לי לעלות לתורה במקום מגוריי ובמקום בו אני מתארח?
הסבר הבעיה
השאלה מתייחסת לשני סוגים של בעיות:
א. על פי פסק השו"ע (או"ח קמא, ב), העולה לתורה חייב לקרוא יחד עם בעל הקורא – ואילו אני איני יכול לבטא את המילים בקצב של בעל הקורא.
ב. מכיוון שאני כבד פה, אין כל אדם מבין את דיבורי; בייחוד במקום שבו אינני מוכר הציבור עלול שלא להבין אותי כלל, לפיכך אין באפשרות הציבור לענות על ברכותיי כאשר אני עולה לתורה.
תשובה
הקדמה
בבואנו לעסוק בעניין העלייה לתורה, עלינו להדגיש כי אין חיוב לעלות לתורה לא מדאורייתא ולא מדרבנן. מכל מקום, אנו נעסוק באדם שחפצה נפשו לעלות לתורה.
א. חיוב העולה לקרוא בפיו
בשו"ע (או"ח קמא, ב) כתוב:
…ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"ץ שלא תהא ברכתו לבטלה אלא שצריך לקרות בנחת שלא ישמיע לאוזניו.
מדבריו של השו"ע רואים שהעולה חייב לקרוא בפיו עם בעל הקורא. בעקבות הלכה זו מתעוררת בעיה לגבי כבד פה, שהנעת שפתיו איטית יותר מבעל הקורא ולכן אינו יכול לבטא את המילים יחד עם בעל הקורא.
בבואנו לדון בחיוב העולה לקרוא בפיו, עלינו לזכור כי בתחילה היו נוהגים שהעולה לתורה הוא הקורא, כפי שמשתמע מדבר השו"ע (או"ח קמא, ב): "לא יקראו שניים אלא העולה קורא וש"ץ שותק". אולם, כדברי הב"י (או"ח קמא, ב): "התקינו שיקרא שליח ציבור שהוא בקיא בקריאה". בעלי התוספות (בבא בתרא טו ע"א, ד"ה שמונה) מסבירים שהטעם לתקנה הוא בכדי שלא לבייש את אלה שאינם בקיאים בקריאת התורה. אם כן, ייתכן שאדם כבד פה, שאין באפשרותו לבטא את מילות הקריאה, לא יוכל לעלות לתורה מפני שעדיין נשאר זכר לתקנה זו.
נוכל למצוא פיתרון לבעיה זו באמצעות דין "שומע כעונה"! נעיין בדברי הירושלמי במגילה (פ"ד ה"א, עד ע"ג):
מעשה ברבי מאיר שקרייה מיושב בבית הכנסת של טיבעין ונתנה לאחר ובירך עליה
אם כן, רבי מאיר קרא את המגילה ואדם אחר בירך עליה, למרות שלא קרא בעצמו אלא רק שמע את קריאתו של ר' מאיר. הירושלמי לומד ממקרה זה "שהשומע כקוראו" ביחס לקריאת המגילה. הט"ז (או"ח קמא, ג) מצטט את סוגיית הירושלמי ומוסיף שאין לחלק בכלל זה בין קריאת המגילה לקריאה בתורה. בעקבות זאת הוא פוסק שאף שלסומא אסור לקרוא בעל פה, מותר לו לעלות לתורה כאשר יש אתו שליח צבור – שהרי בקריאת התורה "שומע כעונה"! הט"ז מוסיף שאפילו סומא עם הארץ רשאי לעלות לתורה.
כך נפסק במשנה ברורה (או"ח קלט, יב):
דעכשיו קורא סומא וטעמו דכיון שאנו נוהגין שהש"ץ קורא, והוא קורא מתוך הכתב שוב לא קפדינן על העולה, דשומע כעונה.
וכן כתב ערוך השולחן (או"ח קלט, ג):
אבל כבר כתבו גדולי עולם דאפילו עם הארץ גמור שאינו יכול לקרות גם אחר הש"ץ מ"מ עולה לתורה דשומע כעונה ויכול לברך. וגם רבינו הב"י בעצמו בספרו הגדול שם כתב ע"פ זוהר ויקהל דבזה שומע כעונה ע"ש, וכן הוא המנהג הפשוט ברוב תפוצות ישראל.
על סמך המקורות הללו, נוכל להסיק שחוסר היכולת לקרוא יחד עם בעל הקורא אינו מונע מאדם לעלות לתורה.
ב. ברכות התורה
נאמר במשנה במסכת מגילה (פ"ד מ"א): "הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה" – כלומר העולה הראשון מברך לפני הקריאה והעולה האחרון מברך אחרי הקריאה.
הטעם לחיוב כל העולים בברכת התורה מבואר בערוך השולחן (או"ח קלט, יא) באופן הבא:
וחכמי הגמ' תיקנו שכל האחד מהעולים יברך לפניה ולאחריה, גזירה משום הנכנסים באמצע הקריאה יאמרו שאין ברכה בתורה לפניה, ומשום היוצאים שלא יאמרו אין ברכה לאחריה מפני שראו כמה עולים שלא ברכו (מגילה כא ע"ב). ויראה לי שלא הוצרכנו לטעם זה אלא בזמן שהעולה קורא בעצמו אבל כפי המנהג אצלנו שהש"ץ קורא בהכרח שכל העולים יברכו דאל"כ במה ניכר שעולים לתורה.
מדברי ערוך השולחן עולה שהחיוב על כל אחד מן העולים לברך הוא משתי סיבות:
א. בכדי ליידע את ציבור המאחרים לבית הכנסת שיש ברכה לפני ואחרי קריאת התורה.
ב. בכדי שיהיה ניכר שהאדם עולה לתורה.
כיצד העולה מברך?
לשון השו"ע (או"ח קלט, ו):
אומר ברכו והברכות בקול רם, והאומרם בלחש טועה. ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם.
הגהת הרמ"א להלכה זו:
כדי שישמעו העם ויענו 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' ואם לא שמעו הציבור את המברך, אע"פ ששמעו החזן עונה לא יענו עמו, אלא עונין אמן על דברי החזן.
מדבריו של הרמ"א מובן, כי הציבור צריך לשמוע את הברכות ולענות עליהן.
דין עניית אמן
את המקור לדברי הרמ"א בעניין עניית אמן במקרה שלא שומעים את המברך עצמו אלא את מי שעונה לברכה זו, אנו מוצאים בדברי הגמרא בברכות (מז ע"א): "ת"ר אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה".
לשאלתנו חשובה הגדרת "אמן יתומה". רש"י מסביר במקום: הכוונה לעניית אמן כאשר האדם לא שמע את הברכה אלא רק שמע שהציבור עונים, ולא ידע על איזו ברכה ענה הציבור אמן.
דוגמה למקרה שבו הציבור לא שומע את הברכה מפי המברך ולמרות זאת עונה אמן, אפשר לראות בתיאור הגמרא בסוכה (נא ע"ב) את סדר התפילה בבית הכנסת שבאלכסנדריה של מצרים, שם לא כל הציבור שמע את הברכות עקב גודלו העצום של בית הכנסת. על פי הגמרא, הפיתרון הנהוג בבית כנסת זה היה מתן סימן לעניית אמן באמצעות הנפת סודר:
…ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן…
תיאור זה לכאורה סותר את האיסור לענות אמן יתומה שבסוגיית הגמרא בברכות.
בהתייחסו לבעיה זו, רש"י מעמיד את המקרה של אלכסנדריה כמקרה מיוחד, שכן לדבריו באלכסנדריה ידעו אלו ברכות מברך הש"ץ ועליהן ענו – ומענה כזה אינו נחשב לאמן יתומה.
גם בעלי התוספות בסוכה (נב ע"א, ד"ה וכיוון) התייחסו לבעיה זו, ולדעתם השימוש בפיתרון של הנפת סודר נעשה רק במקרים של ברכות שבהן הש"ץ אינו מוציא את הציבור ידי חובתם, כגון קריאת התורה. כמו כן, הם מוסיפים את הסברו של רש"י שהציבור ידעו באיזו ברכה מדובר. שני נימוקים אלו בעניין עניית אמן באלכסנדריה מובאים גם בדברי רבנו יונה על הרי"ף (ברכות לה ע"א).
מדברי רש"י, בעלי התוספות ורבנו יונה למדים אנו שמותר לענות אמן לאחר ברכת התורה אף כאשר לא האדם לא שמע אותה, וזאת משתי סיבות:
א. ברכת התורה אינה באה להוציא את הציבור ידי חובה.
ב. במקרה של ברכת התורה, כל הציבור רואה שקוראים בתורה (שהרי ספר התורה מונח לפניהם) וידוע לכולם שישנה ברכה לפני ולאחר הקריאה. מכאן שכל הציבור יודעים לאיזו ברכה מתכוון המברך, כאשר בעקבות הנפת סודר, עניית אמן או כל סימן אחר הם גם יודעים מתי הברכה מסתיימת.
דין אמירת 'ברכו' בקול רם
מהנימוקים שהבאנו רואים שברכת התורה יכולה להיאמר בלחש. אולם הדבר קשה, שכן, כפי שכבר ראינו, בשו"ע נפסק:
אומר ברכו והברכות בקול רם והאומרם בלחש טועה, ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם.
על מנת ליישב קושיה זו נצטרך לדייק מדברי הרמ"א שם:
כדי שישמעו העם ויענו 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', ואם לא שמעו הציבור את המברך, אע"פ ששמעו החזן עונה, לא יענו אלא עונין אמן על דברי החזן.
בדברי הרמ"א אנו רואים חילוק בין דין עניית הציבור ל'ברכו' לבין דין עניית אמן. על ענייה ל'ברכו' הרמ"א כתב שהציבור חייב לשמוע את הברכה מפיו של המברך, ואילו באשר לעניית אמן די בכך ששומעים את מענה החזן, ולא חייבים לשמוע את הברכה מפי המברך (כמו שפירשנו לעיל לגבי עניית אמן יתומה); נראה שהוא מתבסס בעניין זה על הטור. אם כן, על פי הגהת הרמ"א דברי השו"ע מוסבים על אמירת "ברכו את ה' המבורך", שהיא כידוע דבר שבקדושה המחייב מענה של עשרה – כפי שכתוב במסכת סופרים (פ"י ה"ו): "ואין אומרים קדיש וברכו פחות מעשרה…".
אכן, הביאור הלכה (או"ח קלט, ד"ה והברכות) כתב במפורש שהשו"ע התכוון באומרו "מברך בקול רם" רק לאמירת 'ברכו', מפני שהברכה עצמה שנאמרה בלחש אינה מעכבת.
מכאן עולה המסקנה, שאת אמירת 'ברכו' חייבים לשמוע עשרה אנשים.
עתה צריך לשאול ולדון: האם 'ברכו' והברכה הם שני דברים נפרדים ואפשר לנתקן אחת מהשנייה, או שבתקנת העלייה לתורה שתי הברכות הללו נתקנו יחד ואי אפשר לנתקן אחת מהשנייה?
ראשית כל, יש לברר לשם מה צריך לומר 'ברכו' כאשר עולים לתורה. קיימת מחלוקת בעניין זה.
הראב"ן (סי' עג) אומר:
שאלני אחי ר' חזקיה הקורא בתורה למה אומר לציבור ברכו את ה' המבורך, יברך ברכת התורה ודיו? והשבתי לו לפי שעזרא תיקן לישראל שיהו קורין בתורה בב' וה' ובשבת, והקורא בתורה מוציא את הציבור ידי חובתן מקריאה, לפיכך הרי הוא אומר לציבור אתם צריכין לברך ולקרות כמוני תסכימו לקריאתי ולברכתי ותברכו עמי והם עונין ומברכין.
הראב"ן אומר, שאמירת 'ברכו' היא מכוח תקנת עזרא. כלומר, היות ועזרא תיקן לישראל קריאת התורה הרי שהעולה נחשב לש"ץ ומוציא את הציבור ידי חובת קריאת התורה. ה'מגן גיבורים' אומר שאפשרות זו סבירה.
לעומת זאת הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקעב) אומר:
…ברכת התורה אין קריאה בס"ת בפחות מעשרה ולפיכך מזכיר את ה' ואומר ברכו את ה' המבורך לפי שהוא לבדו בא לקרות והצבור לא נתחייבו בברכה זו.
הנודע ביהודה (או"ח, מהד' תנינא סי' טו) מביא ראיה נוספת לכך ש'ברכו' אינו שייך לברכת התורה:
דמהר"י מינץ ולא להא דמשפטי שמואל כי הם דברו במקרה שאירע שלא התפללו עם הציבור וכן בהאי דמשפטי שמואל שאיחרו זמן תפלת מנחה בשבת ובזה שייך לפגם שיאמרו שהראשונים לא התפללו כהוגן או שיאמרו שהספר הראשון לא היה הגון אבל בדבר שהוא מנהג קבוע תמיד להתפלל כת אחת ואח"כ כת שניה לא שייך פגם שהם רואין שכן מנהגם תמיד ואין כאן שום חשש פגם. וכן אני נוהג בבית הכנסת של בחורים שבביתי שבכל שבת שחרית יש לי מנין הבאים להשכמה ואנחנו מתפללים שחרית ושוב באים הבחורים וכל השייך להם ומתפללים שנית ואני מניח החזן השני במקום שעמד הראשון כי לא שייך בזה פגם כלל ולחשש אורחים כבר ביארתי בנ"ב חלק או"ח שבאיסור קל לא חיישינן לאורחים ק"ו כאן שאין כאן שום נדנוד איסור, ועיין בנ"ב שם סימן י"ב וסימן י"ג. ועל דבר גורם ברכה שאינה צריכה אין צריך תשובה על זה וא"כ לא יהיו רשאים להתחלק לחבורות לקרות בתורה ונימא כיון שבהכ"נ מחזיק את כלם יהיו כלם באותה בהכ"נ הא ודאי ליתא וכל אחד רוצה לזכות בעליית התורה והם לא נתכוונו לצאת בברכות של הראשונים ובפרט לדידן שכל אחד מהעולים מברך א"כ שום אחד אינו מכוין להוציא אחרים בברכתן.
נימוקו העיקרי הוא שמכיוון שכל אחד רוצה לעלות לתורה, הרי שאף אחד מהעולים אינו חושב לצאת ידי חובה בברכת חברו.
שו"ת 'הר צבי' (או"ח ח"א סי' נח) שהביא את המקורות הנ"ל, מציין למקור נוסף:
מצאתי בספר צ"צ ליובאוויץ (או"ח, סימן לה) שכתב כן מסברת עצמו וז"ל: שהחיוב לקרות ז' אין החיוב על הצבור ממש שיקראו קריאת ז' רק שז' יהיו קורין, ולא דמי למקרא מגילה שכל אחד חייב לשמוע כל המגילה, והביא ראיה לזה מהא דקטן קורא בתורה אבל אינו פורס על שמע מפני שאינו מוציא את הרבים י"ח כמו שאין מוציא י"ח במקרא מגילה, וכיון שכן איך קורא בתורה ומברך והרי הקטן אין מוציא וע"כ וכו'. ולא ראה דברי הראב"ן הנ"ל שממנו מוכח שקריאת התורה היא להוציא את השומעים שיהא חשיב כאילו כל אחד קורא לעצמו. עכ"פ אם נאמר דבמצות קריאת התורה אין הקורא מוציא את הרבים כלל, הרי אין כאן כוונת הקורא להוציא את הרבים בכלל.
מרוב המקורות ראינו שברכות התורה אינן באות להוציא את הציבור ידי חובה אלא הן רק בשביל העולה. אולם נשארת השאלה: האם ניתן להפריד בין אמירת 'ברכו' לברכת התורה?
השו"ע (או"ח סי' קמ) דן במקרים של טעויות בקריאת התורה, לדוגמא: האם כאשר בעל הקורא השתתק באמצע הקריאה ובעל קורא אחר החליפו, העולה לתורה צריך לברך שוב? השו"ע (שם, סע' א) פוסק שיברך שוב. המשנה ברורה (שם, ס"ק ג) מסביר מדוע על העולה לחזור ולברך:
ולא יוכל לסמוך על ברכה ראשונה שבירך הנשתתק שהמברך בתורה אינו מברך להוציא אחרים בברכתו אלא כל אחד ואחד מן הקרואים מברך לעצמו ועיין באחרונים שכתבו דכשחוזר ומברך אינו חוזר לאמירת ברכו כ"א הברכה בלבד שהוא עיקר ברכת התורה.
המשנה ברורה מסתמך על האליה רבה על אתר. אליה רבה מחלק בין ברכת התורה לברכות קריאת שמע – לדבריו ברכת התורה היא על התורה עצמה, שהיא עיקר הברכה, לעומת ברכות ק"ש שעיקרן אינה ק"ש, עיי"ש. כך נפסק אף בפרי מגדים ודרך החיים, שברכת התורה עיקר.
מכל האמור עד כה נראה ש'ברכו' והברכות הן שתי ברכות נפרדות זו מזו.
המסקנות העולות מהדברים עד כה:
א. כאשר כבד פה מברך יֵדעו ציבור המאחרים שישנה ברכה לפני קריאת התורה. אם כן, עצם הברכה גורמת לכך שניכר שעולה לתורה.
ב. מכיוון שניתן לראות את ברכת התורה ו'ברכו' כשתי ברכות נפרדות, הרי שניתן, במקרה הצורך, לברך את ברכות התורה גם בלא 'ברכו'.
לפיכך, כאשר כבד פה מברך עליו לומר רק את ברכת התורה, בלא 'ברכו' – וכך נפתרת הבעיה של 'דבר שבקדושה' שחייב להיות מובן על ידי עשרה אנשים (כפי שראינו לעיל).
מכל מקום, הב"י (או"ח רפב, א) כותב:
כתוב בשבלי הלקט (סי' עז) בשם הגאונים למה קורין ז' בתורה שאם יארע לאדם אונס שלא בא לבית הכנסת כל ז' ימי השבוע ולא שמע ברכו יאזין מפי הקורין ז' פעמים ברכו ויצא ידי חובתו עכ"ל.
לפי זה, על מנת ש'ברכו' אכן ייאמר לפני כל אחת מהקריאות, אדם אחר יאמר 'ברכו' – והאדם כבד הפה יברך את ברכת התורה.
סיכום
בתשובה דנו בעניין העלייה לתורה של כבד פה, משני היבטיו:
א. היבט הקריאה – ראינו, על סמך הכלל "שומע כעונה", שלכבד פה יהיה מותר לעלות לתורה למרות שאינו יכול לקרוא בשפתיו את הפרשיה.
ב. היבט הברכה – ראינו להלכה שכבד פה רשאי לעלות לתורה, ועלייה זו נחשבת במניין הקריאות מהסיבות שהוזכרו לעיל.