אדם שהוא נזיר מהתורה חלים עליו שלושה איסורים.
האיסורים הם, לא לשתות יין, גידול שיער ולא להיטמא למתים.
אחר גמר נזירותו, הוא מקריב קורבן
קורבן זה נדרש לשתי פנים:
א. היות ואדם ניתק את עצמו מהחברה ועכשיו שב לחברה. הוצאת עצמו מהחברה, מעשה זה שלילי בעיני התורה.
ב. היות ואדם עלה בדרגות הקדושה ובגמר נזירותו ירד מהקדושה וחזר להיות כאחד האדם. התורה רואה את נזירותו כמעשה חיובי ונעלה.
שתי הפנים הללו מראות שהנזיר מנתק את עצמו מהחברה.
ההבדל בין ההתנתקויות האלו, שהתנתקות אחת היא שלילת ואחת היא חיובית.
אני חושב שאדם שאינו נזיר ומתנתק מהחברה או ממה מתרחש מחוץ לו, הוא נזיר.
התנתקות עושה את הנזיר, נזיר ולא דווקא האיסורים עליו.
אדגים במה דברים אמורים.
כאשר אני כותב דבר תורה , אני זמן מה בהטרדות המטרידות אותי בעת הכתיבה.
כאשר אני מצליח לחשוב רק על הכתיבה, כתיבה זו יוצאת יותר מדויקת מחשבתית.
ברגעים אלו, ניתן לומר שאני נזיר.
נקודה לדיון: נסו לחשוב זמנים שאתם מצליחים להתרכז בדבר מסוים ואח"כ חישבו אם הגדרה זו נכונה?
שבע"ה נצליח להתמקד בחשוב לנו.
שבת שלום
שאול ענברי