עשרת הדיברות מופיעות בפרשתנו.

קיימת החלוקה הידועה של חמשת הדיברות הראשונות , שהם בין אדם למקום וחמשת הדיברות האחרונות , שהם בין אדם לחברו.

אני רוצה להראות שדיברות בין אדם למקום, מופיעות בתוספת טענה והדיברות בין אדם לחברו אינן בהם טענה.

דיבר ראשון – אפשר לראות אותו כהצהרה, שאין עמה טענה, אך אפשר לראות אותה כהצהרה שיש עמה טענה, כלומר, מדוע אנוכי ה' א-להיך, מפני שהוצאתיך וכו'.

דיבר שני –  לא תשתחווה וכו', העונש על עבודה זרה (דיבר זה) מגיע רק אם ארבעה דורות שעובדים עבודה זרה. כאשר דור שני או שלישי מפסיקים לעבוד עבודה זרה, ה' עושה חסד עמם ואינו מענישם.

דיבר שלישי – איסור שבועת שקר, כגון:  אדם נשבע בשם השם, שביכולתו לשנות אדם לחיה. העונש על כך, שה' אינו מוותר על עונש על שבועת זו.

דיבר רביעי –  זכור את יום השבת לקדשו וכו'. ההנמקה של הקב"ה למצווה זו, שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי וינח מכל מלאכתו אשר ברא לעשות. מפני זה אנחנו שובתים מלאכה בשבת.

דיבר חמישי – כבד את אביך ואת אמך. בזכות כיבוד הורים, יאריכו ימיך.

הדיברות הבאות הם דיברות שבין אדם לחברו. בדיברות אלה אין בהם ההנמקה או עונש,

השאלה המתבקשת למה בדיברות שבין אדם למקום יש הנמקה או עונש והדיברות בין אדם לחברו אין הנמקה או עונש?

לדעתי, מצוות שבין אדם לחברו, הן דרך התנהגות המקובלת אצל בני אדם ולא צריך הרבה לומר את הסיבות שלהן והעונש עליהן הוא פחות או יותר בידי אדם. לעומת מצוות שבין אדם למקום, הן מצוות לא תמיד מובנות, מפני שאין לנו תמיד אותו יחס לא-הים. היחס שלי\נו לא-להים, הוא יחס של אמונה ולכן הוא משתנה. מפני כך, א-להים צריך לתת לנו המנקות ועונשים שנשמור מצוותיו. אולי העונש שנקבל את הרושם הראשוני של חומרת העבירה ולא דווקא שנקבל את העונש ואחר הרושם הראשוני, אם עברנו על המצווה, נקבל את העונש.

שנזכה בע"ה להבין ולשמור את מצוות ה'.

שבת שלום

שאול ענברי