פרשת ויחי מסיימת את ספר בראשית.
בפרשתנו יעקב ובניו מסתלקים לבית עולמם.
לקראת הסתלקותו של יעקב, יעקב מוסר לבניו דברים.
דברים אלה מתחלקים לשתי קבוצות.
קבוצה האחת, היא הקבוצה של הבנים המקוללים ע"י יעקב וקבוצה השנייה, הקבוצה של הבנים המבורכים ע"י יעקב.
בדבר תורה זה לא אכנס לתוכנן של הברכות והקללות, אלא אדון כיצד המברך והמבורך ראוי להם לנהוג בשעת הברכה וכתוצאה מהתנהגות זו, כיצד ברכה יכולה להשפיע עליהם.
בהתחלה אטען שהמברך והמבורך צריכים להתכוון לברכה המבורכת בשעת הברכה.
טענתי מבוססת על הנחה, ששניהם חפצים למימושה של ברכה זו.
בנוסף, ידוע שיש כוח באמירת מילים.
כיצד אני יודע שיש את כוח זה?
נסתכל בברכות שהתממשו (כאן איני רוצה לדון במימוש הברכות).
עתה נשאל מה היא כוונה זו?
כוונה זו או כל כוונה אחרת, דורשת ריכוז עצום של שני הצדדים בברכה.
ריכוז בברכה, כוונתי להתכוון בכל מילה ומילה שתתממש.
ללא ריכוז זה, קשה לי להאמין שברכה תמומש.
הדברים הללו מקבלים משנה תוקף, כאשר המברך והמבורך או אחד מהם מאמינים שהברכה מגיעה מהקב"ה.
אסיים בהתוודות אישית, שאיני מברך בכל פעם שמבקשים ממני, מפני שאין לי בזמן זה את הריכוז והכוונה הנדרשים לברכה זו.
שנזכה בע"ה לברך ולהתברך בריכוז עצום ובכוונה מלאה בברכה שאנו מברכים ומתברכים.
נקודה לדיון: מתי אתם מברכים או מתברכים?
שבת שלום
שאול ענברי