השאלה
האם מותר לחירשת לקרוא במגילה בציבור של נשים?
תשובה
א. האם אישה יכולה לקרוא במגילה בציבור של נשים ולהוציאן ידי חובת קריאת מגילה?
איני רוצה להיכנס לדיון בשאלה זו, כיוון שהיא לא מעיקר דיוננו. אסתפק בהערה אחת בעניין. בשו"ת בני בנים (ח"ד, מאמר ה), עונה הגרי"ה הנקין שליט"א שאישה יכולה לקרוא במגילה בציבור של נשים ולהוציאן ידי חובת קריאת מגילה, עיי"ש. כיום במספר קהילות נהגו כך, והרוצה לסמוך על זה ימשיך לעיין.
ב. האם חירש מתחיב בקריאת מגילה, כאשר שמיעתו היא באמצעות מכשיר שמיעה?
במשנה (מגילה פ"ב מ"ד) כתוב: "הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן". כידוע, אצל חז"ל חירש הוא זה שאינו שומע ואינו מדבר, ולפיכך נחשב אדם שאין לו דעת.
בעקבות דברי המשנה מתעוררת שאלה – האם חירש מתחייב בקריאת מגילה כאשר שמיעתו היא באמצעות מכשיר שמיעה? מחד גיסא, יש לומר שחירש ששומע (ואין זה משנה בעזרת אלו אמצעים) חייב בקריאת מגילה. מאידך גיסא, שמיעה זו איננה טבעית, לפיכך ייתכן שהחירש יהיה פטור.
אפתח בדעת הפוטרים חירש ממקרא מגילה. בעל ה'אגרות משה' כותב בתשובה בנושא (אה"ע ח"ג, סי' לג):
ולכן גם מי שאינו שומע אלא ע"י מכונה כיון שאינו שומע בעצמו אין להחשיבו לשומע, ול"ד לשומע כשמדברין בקול רם דהוא ודאי בחשיבות שומע, דאיכות השמיעה אינו שוה לכל אדם ולא נאמרה מדה לזה, ולכן אם אך שומע אף רק לקול רם נמי הוא בדין שומע. ובשמיעה ע"י חצוצרה כיון שהוא דבר המצוי וגם שהשמיעה ע"י זה אינו דבר מחודש אלא מחמת שמתייחד הדבור רק לאזנו סובר הפר"ח דג"כ הוא בכלל טבעיות השמיעה, מאחר שלא כל אדם שוין ואיך ששומע נחשב שומע אפילו בא בקושי גדול. אבל מכונה ע"י עלעקטרי שהוא שמיעה דכח מחדש אין להחשיבו לשומע מאחר דאינו שומע כלל בעצם.
לדברי ה'אגרות משה', שמיעה באמצעות מכשיר אינה נחשבת לשמיעה כיוון שהיא מבוצעת בעזרת כוח חשמלי, שהנו כוח חדש, ולא באופן טבעי.
בעל ה'מנחת שלמה' מסביר מדוע מכשיר שמיעה מוגדר כשמיעה חדשה:
מצטער אני שלפי זה נמצא שהאנשים אשר אזנם כבדה משמוע ומשתמשים במכשיר של מיקרופון וטלפון קטן לקרב את קול המדבר לאזנם שלפי"ז אינם יוצאים כלל חובת שופר ומקרא מגילה וכדומה. ועכ"פ אינם רשאים לברך על שמיעה זו כיון שאף גם הם שומעים רק קול תנודות של ממברנה. (מנחת שלמה א, סי' ט)
לפי דבריו, הקול שהחירש שומע איננו הקול שיצא מפי האדם. כלומר, לפי דעה זו חירש השומע באמצעות מכשיר שמיעה אינו יוצא ידי חובת קריאת מגילה ואינו מוציא אחרים, מפני שהמכשיר אולי מפסיק בין אוזן השומע לקורא.
בהמשך דבריו, הרב אוירבך מביא את הדברים שאמר לו החזו"א לאחר שראה את תשובתו זו:
לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם, מה שאין כן בטלפון ורם – קול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו.
דעת החזו"א זקוקה לביאור. ה'פרי חדש' (אה"ע קכא, ו) אומר שאפילו אם האדם אינו שומע כאשר מדברים אליו בקול רם, אך שומע בעזרת כלי הדומה לחצוצרה, זה נחשב לשמיעה ואדם זה אינו מוגדר כחירש. כך נכתב ב'שבות יעקב' (ח"ב, סי' לג) ובשערי תשובה (או"ח תרפט, ב). וייתכן שהפוסקים האלה היו אומרים שחירש יוצא ידי חובה במכשיר.
ראינו שהחזו"א מתייחס בדבריו, כפי שהובאו ב'מנחת שלמה', למשנה במסכת ראש השנה (פ"ג מ"ז) שלפיה השומע "קול הברה" לא יצא ידי חובתו בתקיעת שופר. הראשונים והאחרונים מגדירים "קול הברה" כקול השונה מהקול המקורי וניכר בשוני איכותי, שכן הוא אינו אלא הד. לדוגמא, הרא"ש (ר"ה פ"ג, סי' ח) אומר:
על כן נראה לי אע"ג דרב יהודה אמר לא שנו אין בא כ"א לפרש המשנה והכי פירושו: לא שנו אם קול הברה שמע אלא לאותם העומדים על שפת הבור שהקול מתבלבל בבור קודם שיצא לחוץ ולעולם אינן שומעין אלא קול הברה.
אם כן, החזו"א סובר שייתכן והחירש שומע באמצעות מכשיר השמיעה את קול המדבר ולא "קול הברה". זאת משום שקול זה נשמע כקול המקורי ממש, ללא שינוי ניכר.
בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב, סי' מה) פוסק על פי סברה כך:
שאלה: חרש שמדבר ואינו שומע אלא ע"י שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות מהו? תשובה: נראה פשוט שחייב בשופר וכי מפני שכבדה אזנו משמוע יפטר?! וחרש שפטור היינו שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל.
בעל הלכות קטנות מחלק בין שני סוגי חירשים: חירש השומע בעזרת כלי כמין חצוצרות (ולפיכך חייב בתקיעת שופר) וחירש שאינו שומע כלל, אפילו לא בעזרת כלי זה (ומפני כך אינו חייב בתקיעת שופר). הבחנה זו של בעל הלכות קטנות, ששמיעה בעזרת משהו שמה שמיעה, נלמד מהכלל המופיע בגמרא (סוכה לז ע"א) ש"לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה", עיי"ש. לפי סברתו של בעל הלק"ט, העיקר היא השמיעה ודרך השמיעה איננה משנה.
הראי"ה קוק זצ"ל מתייחס בתשובתו (אורח משפט או"ח, סי' מח), לשמיעת דבר שבקדושה דרך הרדיו או טלפון:
אין שום מחיצה מפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים, ויכולים לענות אפילו אלה ששומעים מרחוק, כמבואר בשו"ע או"ח סי' נ"ה ס"כ. ואם נבוא להסתפק שמא זה נקרא קול הברה ולא עצם הקול, אין לנו חלוק זה כי אם דוקא בשופר, ששם הקפידה תורה על הקול שיהי' קול שופר, ועוד כמה דרכי קפידא, שלא יהיה שינוי בקול, כמו שלא יהיה מצופה בדבר אחר וכיו"ב.
בהמשך התשובה נאמר אמנם שפיתרון זה הוא בדיעבד, מכל מקום מתוך אמירתו המחודדת של הרב ש"אין שום מחיצה מפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים", שוב רואים שהעיקר הוא השמיעה ודרך השמיעה איננה משנה, למעט בשופר.
מצאתי תשובה נוספת, השייכת לרב יצחק ווייס זצ"ל, בעל שו"ת מנחת יצחק (ח"ב, סי' קיג):
דבקול שופר מעכב אם יש בקול תערובת של שופר אחר או שאינו ממין שופר, אבל בקריאת התורה או מגילה, הרי שומע קול הקורא, אלא שמעורב גם קול אחר, יש לדון דשפיר יוצא גם כשנתערב בו מקול אחר, דהכל הוא מכח הקורא, וכל הקולות כשרים, אלא שיהי' מכח בר חיובא. כן נראה לכאורה וצ"ע בזה.
בעל מנחת יצחק אומר שהחירש השומע בעזרת מכשיר שמיעה שומע למעשה את קול הקורא, אלא שמעורב גם קול אחר.
אחר התעמקותי בתשובות אלה, ראיתי תשובה נוספת של הרב חיים מצאנז (בשו"ת דברי חיים אה"ע ח"ב, סי' עב) האומר כך:
באם מדברים קצת [ואפילו בלשון עלגים] והוי בגדר מדבר באופן שכתב מהרי"ט ז"ל [בתשובה הנ"ל] בכהאי גוונא לפענ"ד כפקחים הם, ואי משום שאינם שומעים הנה לפי מה שכתב הרמב"ם [בפירוש המשניות תרומות פ"א מ"א ד"ה חרש] דעל פי טבעי הרפואה אי אפשר לדבר מבלתי שמוע ולכן אם הם מדברים מסתמא שומעים קצת על כל פנים דזה מהני להיות נחשב כשומע ומדבר.
מדבריו ברור שחירש היכול לקרוא במגילה גם מוציא את הרבים, משום שהוא פיקח וחייב בכל המצוות.
שוב ראיתי בשו"ת קול גדול (סי' נ) וכן בשו"ת יביע אומר (או"ח ח"ז, סי' יח) הביאו בשם הירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ב): "כל הלכה שהיא רופפת בידיך צא וראה היאך הצבור נוהג ונהוג כן". ומאחר שרוב החירשים באים לבית הכנסת ושומעים דבר שבקדושה, הרי שהם יוצאים ידי חובת מקרא מגילה.
בעקבות חמש התשובות הנ"ל נראה לי שחירש השומע באמצעות מכשיר שמיעה יוצא ידי חובת מקרא מגילה, משלש סיבות:
א. אם החירש שומע באמצעות מכשיר שמיעה, הרי שקיים אצלו חוש שמיעה, שאם לא כן לא היה ביכולתו לשמוע באמצעות מכשיר השמיעה. לכן חירש זה נחשב לשומע ומתחייב במקרא מגילה, כדברי בעל הלכות קטנות.
לענ"ד נראה שאפילו מכשיר שמיעה המחובר למוח (שתל) נכנס בגדר התשובה של הלכות קטנות, כיוון שגם השמיעה הרגילה מתבצעת במוח – לפיכך מי ששומע כך עדיין יש לו חוש שמיעה והוא חייב במקרא מגילה.
ב. כפי שהוזכר לעיל, הרב קוק מתיר מקרא מגילה דרך הרדיו או טלפון על סמך הנימוק "שאין שום מחיצה מפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים". מחשבה זו נכונה פי כמה וכמה ביחס לחירש היושב בבית הכנסת בשעת הקריאה – מה שאין כן בשמיעה דרך הרדיו או הטלפון, שאין לדעת אם מדובר ב'שידור חי' או במשהו שהוקלט בעבר ומשודר כעת.
ג. בעל 'מנחת יצחק' קבע שחירש השומע בעזרת מכשיר שמיעה שומע את קול הקורא אלא שמעורב גם קול אחר. ניתן להבין מדבריו שהקריאה נשמעת על ידי השומע המשתמש במכשיר השמיעה כמעט באותו אופן שבו היא נשמעת על ידי כל אחד אחר. אף חירש זה הנו בר חיובא, כפי שראינו בתשובתו של בעל דברי חיים. בנוסף, יש להעיר שאם אף אחד אינו מדבר, הרי בעל מכשיר השמיעה אינו שומע דבר, ומזה מוכח ששמעיתו היא רק בגלל הקריאה או הדיבור.
לסיכום, נלע"ד שחירש השומע באמצעות מכשיר שמיעה (ואין זה משנה באיזה סוג של מכשיר שמיעה מדובר) יוצא ידי חובת מקרא מגילה, מהסיבות שהבאתי למעלה. ומכיוון שכך, הרי שהוא יכול להוציא אחרים ידי חובתם, לפי הכלל שהמחויב בדבר מוציא אחרים ידי חובה באותו דבר. קריאת החירש מותנית בכך, שהחירש יבטא כל מילה ומילה היטב.