בסוף פרשת נשוא, אנו קוראים את פרשת הקורבנות של הנשיאים.

 בפרשה זו, מתוארים שנים עשר קרבנות זהים שהקריבו הנשיאים בכל יום מהקמת המשכן.

כאשר פריט אחד משתנה בכל יום רק הנשיא המקריב.

השאלה, מדוע התורה חוזרת שתים עשרה פעמים על אותו קורבן ולא כותבת פעם אחת את הקורבן וכותבת שבכל יום נשיא אחר הקריב?

תשובה אפשרית, שכל יום, הוא יום חדש.

יום אחד אינו זהה ליום אחר.

לעתים רבות אין אנו מבחינים בין יום ליום והכל נראה זהה.

אך יש לנסות להבחין מה חדש ביום זה שלא היה ביום שקדם.

הסתכלות זו, נותנת אפשרות להתחדש ולהתפתח.

אם אין את הסתכלות זו, אנו יכולים להיכנס לדיכאונות, כיוון שהכל נראה חוזר על יום של אתמול.

ידוע שאין יום חוזר על משנהו.

כתוב, המחדש בכל יום מעשה בראשית.

כך שאנו מוכרחים לגלות את חידושו של יום.

חידושו די לו שיהיה בנשיא.

חידוש זה נראה קטנטן, רק בשם הנשיא.

אך זה אינו שם.

נשיא, זה אדם עם אישיות ואופי וכל המרכיבים אשר יש בו.

אדם, זה אישיות שלמה, שצריך להתבונן על כל מעלותיו וחסרונותיו.

כאשר אדם מגלה את התמונה השלמה של עצמו, יכול לפעול במיטבו ושלמות מעשיו.

לפעול במיטב, ניתנת לאדם יכולת להתחדש  בכל יום.

התחדשות של האדם, מחדשת לו את יומו.

ההבטה רק על החסרונות, אינה מחדשת את יומו ורק האדם שוקע לתוכו.

שנזכה בע"ה להתחדש כל יום, ע"פ תמונתנו השלמה, אע"פ שיש חיסרון בתמונתנו.

שבת שלום

שאול ענברי