השאלה
כיצד אדם אילם יכול לצאת ידי חובה בקריאת שמע, תפילה וברכות?
תשובה
א. הקדמה
במשנה (ברכות פ"ג מ"ד) נאמר:
בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם.
רש"י (ברכות כ ע"ב) מסביר שבעל קרי יוצא ידי חובת קריאת שמע בהרהור משום שקריאת שמע היא מדאורייתא; לעומת זאת, בברכות שלפני ואחרי קריאת שמע, שהן מדרבנן, לא ניתן לצאת ידי חובה בהרהור.
בגמרא (שם) נחלקו רבינא ורב חסדא, האם "הרהור כדבור דמי" (=הרהור הנו כדבור) או לא. רוב הראשונים פסקו שהרהור לאו כדבור דמי, ומי שהרהר קריאת שמע או ברכות בליבו לא יצא ידי חובה.
הרמב"ם פוסק (הל' ברכות פ"א ה"ז):
כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר. ואם לא השמיע לאזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו.
מדברים אלו משתמע, שלדעת הרמב"ם הרהור כדיבור דמי בברכות. כך פסק גם הסמ"ג (עשין סי' כז).
ב. קריאת שמע
השו"ע (או"ח סב, ג) פסק כרוב הראשונים, שמי שלא השמיע לאזנו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו. אולם הוא מוסיף וכותב (שם, סע' ד) שמי שהיה אנוס וקרא בלבו יצא.
חלק מן האחרונים (עי' למשל במשנ"ב על אתר, וכן דעת הרב עובדיה יוסף ב'יביע אומר' או"ח ח"ד סי' ג) סוברים שכוונת השו"ע היא כשיטת תלמידי רבינו יונה, שמהרהר ומקבל שכר אך לא יוצא ידי חובה ממש, ואף מחויב לקרוא שנית קריאת שמע לכשיוכל (לגבי ברכות, האם יברך שנית, יש בזה דעות חלוקות).
על סמך שיטה זו, ה'שאגת אריה' (סי' ו) מכריע שאילם חייב לשמוע מאחר (מדין שומע כעונה – עי' במאמר בעניין עלייה לתורה של כבד פה בספר זה).
אחרונים אחרים (ברכי יוסף, וכנראה גם הט"ז שם) מבינים שלדעת השו"ע בדיעבד יוצא ידי חובה בהרהור, ואינו צריך לחזור ולברך. כך גם הפרי מגדים ב'משבצות זהב' (סב, א) מסביר שמדאורייתא הרהור כדיבור ומדרבנן יש חובה להוציא בפה – ובמקרה של אונס העמידו על דין תורה. אף מביאור הגר"א שם, המסביר שפסק השו"ע הוא בעקבות שיטת האורחות חיים על פי הירושלמי, עולה שניתן לצאת ידי חובה גם כשלא השמיע לאזנו.
ג. ברכות
כפי שצוין לעיל, לשיטת הרמב"ם והסמ"ג הרהור כדיבור דמי בברכות.
לגבי ברכת המזון, השו"ע (או"ח קפה, ב) פוסק שיצא אם הוציא בשפתיו. המגן אברהם שם פוסק שאם המברך אנוס, יוצא בהרהור כמו בעל קרי. וכבר הזכרנו לעיל את שיטת הברכי יוסף (סב, ד), שלפיה האנוס יוצא ידי חובה בהרהור בקריאת שמע והוא דין לברכות.
הט"ז (או"ח סי' סב) כותב שאדם יכול לברך בהרהור כדי לשתות מים, אם מתעורר בלילה ואינו יכול להתנקות. לפי זה ברור שיכול לצאת ידי חובה בהרהור במקרה שאנוס. לגבי אילם, הט"ז ביו"ד (א, יז) מחלק בין ברכות שבגופו (כגון ברכות על אכילה ושתיה), שבהן ניתן לצאת ידי חובה בהרהור, לבין ברכות שאינן בגופו (כגון שחיטה, תרומות) שבהן לא ניתן לצאת ידי חובה בהרהור. ה'נשמת אברהם' (סוף סי' סב) פוסק שבמקרה של אונס, כגון חולה שאינו יכול לקום או להשיג מים לנטילה, ניתן לסמוך על הט"ז.
ד. תפילה
לכאורה, אם נלך לשיטת הפוסקים האומרים שהמהרהר בברכות יצא, נוכל להסיק שגם בתפילה המהרהר יצא. אולם השו"ע (או"ח קא, ב), ובעקבותיו המגן אברהם (שם, ס"ק ב) פוסקים שאם הרהר בתפילה לא יצא, משום שהרהור לאו כדיבור. ועי' בפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק ב) שמקשה על המגן אברהם ממקומות אחרים שבהם משמע שהרהור כדיבור.
לסיום, נביא את דבריו של ה'פני יהושע' על המשנה בברכות (טו ע"א):
ונראה לענ"ד ליישב דשפיר מצינן למימר דלת"ק דקאמר יצא הוא הדין אפילו בהרהור בעלמא והא דלא קתני בהרהור היינו משום דאיכא למימר איפכא דבהרהור פשיטא דיצא כיון דאי אפשר להרהר כי אם בכוונה גמורה שמכוון בלבו מה שרוצה לומר משום הכי יוצא דאחר כוונת הלב הן הן הדברים מה שאין כן בקורא ולא השמיע לאזנו דשפיר מצי איירי שאינו מכוון בלב סד"א דלא יצא שאין כאן לא שמיעה ולא כוונה.
לפי דברים אלו, יש סברה להעדיף הרהור על דיבור שלא השמיע לאוזנו. נראה שקו מחשבה זה הוא העומד בבסיס שיטת הרמב"ם שאינו מחלק בין דיבור ללא שמיעת אוזן לבין הרהור.
אוסיף כאן את מה ששמעתי מהרב מאיר נהוראי שליט"א לגבי מי שהוא אילם מלידה שהוא אנוס גמור ולכן ייתכן שפוסקים נוספים יתירו לו להרהר. יש בכך גם שיקול אנושי, שאדם יוכל לקיים את המצווה בעצמו ולא יזדקק לאחר.
ה. סיכום הלכה למעשה
לאור מה שראינו, מסתבר שלמעשה קיימות מספר אפשרויות לגבי האופן שבו אילם יכול לקרוא קריאת שמע:
א. ישמע מאחר, כפסיקת השאגת אריה.
ב. יהרהר בלבו, כשיטת האומרים הרהור כדבור דמי במקרה של אונס.
ג. מי שיכול להוציא בשפתיו גם ללא קול, יוצא בזה ידי חובה לכל הדעות.
נוסיף כאן הערה לגבי כבד פה: לדעת רוב הפוסקים רק פסוק ראשון של קריאת שמע הוא דאורייתא, ואם כן מי שמסוגל לקרוא רק מעט בפיו, יכול לקרוא בפיו פסוק ראשון ולהרהר בפרשיות.
באשר לברכות, להלכה נראה לענ"ד לחלק בעקבות הט"ז בין ברכות שבגופו (כגון ברכות על אכילה ושתיה), שבהן ניתן לצאת ידי חובה בהרהור, לבין ברכות שאינן בגופו (כגון שחיטה, תרומות) שבהן לא ניתן לצאת בהרהור.
בנוסף לכך, כפי שראינו, לפי ה'פני יהושע' ניתן לצאת ידי חובה בהרהור גם בקריאת שמע, גם בתפילה וגם בברכות.