פרק א משנה ו
"דבר אחר:
"אל תבואני רגל גאוה" – זה טיטוס הרשע, שנשחקו עצמותיו, שהיה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח ואומר:
לקוס לקוס, את מלך ואני מלך,
בוא ועשי עמי מלחמה.
כמה שוורים נשחטו עליך,
כמה עופות נמלקו עליך,
כמה יינות נסכו עליך,
כמה בשמים קטרו עליך,
אתה הוא שמחריב את כל העולם.
שנאמר: (ישעיה כט) "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד, ספו שנה על שנה חגים ינקפו".
ושוב אמר לה: אם לאכילה את אומר ציווה עלינו הקדוש ברוך הוא, הריני אוכל ממנו ואיני מת, ואף את תאכלי ואי את מתה.
מה אמרה חוה בדעתה: כל הדברים שפקדני רבי מתחלה שקר הם. לפי שאין חוה קורא לאדם הראשון מתחלה אלא רבי.
מיד נטלה ואכלה, ונתנה לאדם ואכל.
שנאמר: (בראשית ג) "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" וגו':"
טיטוס שהחריב את בית המקדש , היה מבזה את מזבח בכך שהיה עושה עליו את הדברים הרשומים במשנה. עקב כך נאמר על טיטוס את הפסוק בתהילים (לו,יב) "אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני". המבזה כך במזבח ה' סופו שלא יהיו לו חגים. מפני שבעיקר בחגים מקרבים קרבנות.
המשנה חוזרת להתעסק בחטא עץ הדעת. המשנה אומרת, "ושוב אמר לה", כוונת המשנה לומר פעם ראשונה הנחש אמר לחווה אמרת שאסור לגעת בעץ הדעת וגרם לה לגעת ולראות שלא קורה לה כלום ועכשיו אמר לה לאכול מעץ הדעת. כאשר ראתה שהעץ טוב למאכל וגם תאווה לעיניים השתכנעה ואכלה.