"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז,ב)
פרשתנו מתחילה במתן צווים בגישה אל הקודש. לאחר המוות של נדב ואביהו בעקבות עבודה אסורה, פרשתנו נותנת סדרה של צווים בגישה אל הקודש. הצווים הם לכל אורך העבודה. הצווים הם בדרך אל קודש הקודשים והם בקודש הקודשים והם לאחר קודש הקודשים. פרשה זו מדברת על עבודת יום הכיפורים שרק ביום זה הכוהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים.
אני למד מפרשה זו, שצריך לגשת לדבר מסוים בדרך מסוימת, למען הצלחתו ולא ח"ו להיכשל בו כדוגמת נדב ואביהו שנכשלו בעבודתם. הכישלון שלהם היה שלא פעלו ע"פ הוראות שהצטוו. אמחיש ע"י דוגמה, ילד אשר יש לו בעיה לימודית. צריך לבדוק עבורו כל מסגרת לימודית אפשרית, אך כאשר מגיעים להחלטה בדבר המסגרת, לא כדאי לשנותה ע"מ שהילד יגיע למיצוי יכולתו. כמובן שצריך לעקוב אחרי הילד ולראות שהמסגרת מתאימה לכל אורך הדרך ואם המסגרת אינה מתאימה כלל, צריך לשנותה, אולם אם יש לשנות מעט מהדרך, לדעתי עדיף לשנות בתוך המסגרת הקיימת. אין זה אומר שלא צריך לנסות דרכים שונות כדי להגיע לדבר, אך שכאשר מגיעים לדרך הרצויה והנכונה, צריך לדבוק בה על מנת להגיע להצלחתו של הדבר הזה.
שנזכה בעז"ה למצוא את הדרך הנכונה בכל דבר ודבר.
שבת שלום
שאול ענבר