אילם בקריאת שמע

משנה (כ,ב). בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה; ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם.
רש"י מסביר את הסיבה שבע"ק יוצא י"ח ק"ש בהרהור, כיוון שק"ש היא מדאורייתא. בברכות שלפני ואחרי ק"ש בע"ק א"י בהרהור, כיוון שברכות אלה מדרבנן.
גמרא (שם) נחלקו האם הרהור כדבור דמי או לא, אמר רבינא, זאת אומרת: הרהור כדבור דמי.
רב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי.
רוב הראשונים פסקו שהרהור לאו כדבור דמי, ולא יצא ידי חובה מי שהרהר ק"ש או ברכות.
הרמב"ם והסמ"ג כתבו שהרהור כדבור דמי בברכות, אך לא בקריאת שמע. כך מבינים את שיטת הרמב"ם רוב האחרונים. השו"ע פוסק כרמב"ם.

אנוס כיצד קורא קריאת שמע

בשו"ע פסק כרוב הראשונים, וכתב שמי שלא השמיע לאזנו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו. ומוסיף וכותב שמי שהיה אנוס וקרא בלבו יצא.
חלק מן האחרונים (משנ"ב למשל, וכן דעת הרב עובדיה יוסף) סוברים שכונת השו"ע היא כשיטת תלמידי רבינו יונה, שמהרהר ומקבל שכר, אך לא יוצא ידי חובה ממש, ואף מחויב לקרוא שנית קריאת שמע כשיכול. (לגבי ברכות האם יברך שנית, יש בזה דעות חלוקות)
אחרונים אחרים (ברכי יוסף, פרי מגדים וכנראה הט"ז) מבינים שלשו"ע בדיעבד יוצא ידי חובה בהרהור, ואינו צריך לחזור ולברך.
הגר"א בסימן סב מסביר את דברי השו"ע, שזה מן האורחות חיים מדברי הירושלמי שרב אמר הלכה כדברי שניהם להקל (כלומר רבי יהודה ורבי מאיר). וממילא יצא בלא השמיע לאזנו.
הפרי מגדים במשבצות זהב מסביר שמדאוריתא הרהור כדבור ורק מדרבנן יש חובה להוציא בפה, ובאונס העמידו על דין תורה.
השאגת אריה, לעומת הפמ"ג, מכריע שאילם חייב לשמוע מאחר מדין שומע כעונה.

סכום
למעשה יש מספר אפשרויות כיצד יקרא אילם קריאת שמע-
א- ישמע מאחר, כפסיקת השאגת אריה.
ב- יהרהר בליבו, כשיטת האומרים הרהור כדבור דמי במקרה של אונס.
ג- מי שיכול להוציא בשפתיו גם ללא קול, יוצא בזה י"ח לכו"ע.

הערה לגבי כבד פה- לרוב הפוסקים רק פסוק ראשון של ק"ש הוא דאוריתא, ואם כן מי שמסוגל לקרוא רק מעט בפיו, יכול לקרוא בפיו פסוק ראשון, ולהרהר בפרשיות.