פרשת כי-תבוא

פרשת כי-תבוא מתחילה במצוות הבאת הביכורים. החקלאי היה מביא את הפירות הראשונים שהיו גדלים על העצים או את התבואה הראשונה אשר גדלה בשדות לבית המקדש. אולם לא מכל הפירות הביאו לבית המקדש, אלא רק משבעת המינים, שהם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.
כאשר החקלאי היה מביא את הביכורים לבית המקדש, הכהן היה לוקח את הטנא מידיו והחקלאי היה מתחיל לומר את כל ההיסטוריה של עם ישראל. החקלאי היה מתחיל לומר מזמן שבני ישראל ירדו למצרים ומספר שבני ישראל היו משועבדים לפרעה וכיצד ה' הוציא את בני ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ואיך בנה לנו את בית המקדש והכניסנו לארץ ישראל.
החקלאי מוסיף ואומר, הבאתי את הביכורים האלה בשביל לומר תודה לה' ובנוסף לאמירת תודה זו, החקלאי משתחווה לה' כתודה נוספת לה'.
לאחר כל הטקס הזה, התורה אומרת לחקלאי, עתה אתה (החקלאי) יכול לשמוח בכל הטוב אשר נתן לך ה'.

השאלה שברצוני לשאול: מדוע החקלאי יכול לשמוח, רק אחרי שהוא אומר את כל ההיסטוריה של עם ישראל ?

תשובה: החקלאי יכול יותר לשמוח בכל הביכורים ובכל התוצרת החקלאית, רק כאשר החקלאי נזכר ואומר את כל ההיסטוריה של עם ישראל וכיצד ה' הציל וגאל אותנו ממצרים והכניס אותנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית המקדש. שאם החקלאי לא יהיה מודע להיסטוריה של עם ישראל. החקלאי יכול לחשוב ולומר, בזכותי כל התוצרת הזו גדלה בארץ ישראל ולא יכיר תודה לה'.

אנו צריכים ללמוד מפרשה זו, שאנו צריכים תמיד להודות לה' על הטוב שעשה עמנו. כלומר, שאם אנו מרגישים טוב עם דבר מסוים, עלינו לנסות להבין שהטוב הזה מה'.