ברכת הגומל לנכה

תגיות:

לשאלת ברכת הגומל לנכה
מאת שאול ענברי

השאלה: אדם אשר נפגע בהיותו קטן כתוצאה מאירוע שקרה בזמן לידתו, ולא היה מודע לאירוע שהיה נתון בו, וכתוצאה מהאירוע היה במצב של סכנת חיים.
א. האם הוא רשאי או חייב לברך הגומל כאשר הוא מגיע לגיל חינוך או למצוות?
ב. האם אביו או מישהו אחר חייב לברך הגומל מיד אחרי הלידה? שאלה זו קשורה לבירור המשמעות של ברכת הגומל. לכאורה ניתן להעלות סברה שאם הקטן עצמו עדיין אינו מחויב בברכה זו, לא שייך לומר שהאב "מוציא" את הקטן מידי חיובו. לכן אפשר שאף אם אירע והאב בירך הגומל מיד לאחר הלידה, שמא לא יפטור בכך את הקטן והקטן עצמו יהיה חייב לברך הגומל לאחר שיגדיל.
ג. איזו משמעות יש למשך הזמן (יג' שנים) שחלף מאז החיוב לגבי תוקף החיוב לברך עתה הגומל? האם שייך כאן מעין "חוק התישנות" על חיוב ברכה זו, ואז שוב אין הקטן שהגדיל חייב עוד לברך?

תשובה:
א. ברכות שבח וברכות הנאה.
הטור באורח חיים סימן רי"ט כותב, שאחר יכול לברך ברכת הגומל, וברכה זו אינה נחשבת לבטלה, מפני שהמברך נותן שבח והודאה לקב"ה כדרך שבני-אדם משבחים את הקב"ה. "ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודאה למקום, כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזין להם, לפי זה אם בירך אחד הגומל לעצמו ושמע אחר וכיון לצאת יצא".
הבית יוסף במקום מביא דוגמא של בני אדם המשבחים את הקב"ה, ואמר:"שנוהגים קצת אנשים, שכשיולדות נשותיהם, עומדים ומברכים ברכת הגומל".
סיוע נוסף לסברא שאחר יכול לברך ברכה זו על בסיס הכללי של שבח והודאה להקב"ה אפשר להביא מהגמרא (בר"ה כט, א) הדנה בסוגיית ' כל ישראל ערבים זה לזה'. במלכה נשאלת השאלה: אילו הן הברכות אשר ניתן להוציא בהן ידי חובת משהו אחר. לשון הגמרא: "כל ההברכות כולן אך על פי שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אין מוציא".
מפני מה אין מוציאים מי שיצא בברכות אלה? פרש רש"י שם: "אף על פי שיצא מוציא- שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצוות. חוץ מברכת הלחם והיין ושאר ברכות הפירות וברכת הריח שאינם חובה, אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה ללא ברכה ובזו אין ערבות, שאינו חובה על האדם. לא ליתנהי ולא ליבריך".
מעתה עלינו לשאול, האם דין ברכות השבח הוא כדין ברכות המצוות, שיש בהם ערבות הדדית לקיומן, או שמא דינן יהיה כדין ברכות הנהנין, שנאמר בהן, שלא ייהנה ולא יברך, ואז רק מי שהוא עצמו זכה כגון מי שראה ברק ושמע רעם וניצול מסכנה- חייב לברך?
ההשוואה בין הברכות הנהנין לברכות השבח עשויה להצביע על הבדלים ביניהן:
א. בעוד שברכות הנהנין מברכים לפני ההנאה מהן, הרי שברכות השבח מברכים דווקא לאחר האירוע שבעבורו מתחייבים לברך.
ב. ברכות השבח קשורות בתופעות טבע כלליות, שאינן קשורות דווקא באישיות מסוימת. האירועים הללו קורים מעצמם. לפיכך אפשר לסבור כי יוכל כל אדם לברך עליהן ולהוציא את רעהו ידי חובה. ואילו "ברכות הנהנין" באות על הנאה היא הנאה עצמית ואישית, ולכן אפשר לטעון שרק היחיד שאמנם נהנה חייב לברך ואחר לא יוכל להוציאו בברכה שלו.
אולם, אפשר גם לציין דוגמאות לברכות השבח הבאות בזכות הנאה:
הגמרא בסוכה(מו , א) אומרת כי "העושה סוכה לעצו מברך שהחיינו" התוס' שם, ד"ה "העושה סוכה", מתחבטים הרבה במציאת קריטריונים ברורים לאמירת שהחיינו על קיום מצוות. בין השאר, הם מבחינים שם בין שני סוגי מצוות. בין מצות שאין בהם שמחה כגון: בניית הסוכה, כתיבת תפילין, ובין המצוות שהנותנות שמחה, כגון: פדיון הבן וקריאת המגילה. ממקור זה נראה, שעל כל מצווה המביאה שמחה, מברכים שהחיינו מפני שזו הנאה, ובכך נותנים שבח והודאה להקב"ה.
על פי זה ניתן לראות קו משותף בין כל הדברים שעליהם מברכים שהחיינו. מהסיכום עפ"י "מקור חיים" לרב ח.ד. הלוי, (פרק צב,' פסקא א'), נראה שברכת שהחיינו נתקנה עבור ששה דברים:
א) מועדים וימים טובים.
ב) מצוות הבאות מזמן לזמן, כשופר, סוכה,לולב.
ג) על פרי המתחדש מזמן לזמן.
ד) הרואה פני חברו שלא ראה שלושים יום.
ה) קניית דבר חדש שאינו שגרתי ושמח בו.
ו) שמועה טובה שהגיעתו.
המשותף בין כל אלה הוא שהמברך מרגיש שמחה בלבו וכתוצאה מזה מרגיש צורך להודות להקב"ה. ואכן מצינו בגמרא בעירובין (מ,ב): "אמר רב יהודה אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן". ומפרש רש"י במקום "כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן", דהיינו ברכת שהחיינו.
אדם רואה כל שנה ושנה את התחדשות הפרי, ובכך נזכר האדם גם שזכה לשנת חיים נוספת, על כן הוא בא להודות לקב"ה.

ב. הגומל כחלק מברכות השבח.
בגמרא ברכות (נח,א) מסופר על בן זומא כאשר באו עולי הרגל להר הבית אמר עליהם: "ברוך החכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני".
נראה מכאן שברכת השבח להקב"ה זו היא על קבלת מתנה מאת הקב"ה. בהמשך הגמרא אנו מוצאים גם ברכות נוספות דומות לחכמים ישראל או למלכים, הן מלכי ישראל והן מלכי אומות העולם. גם ברכות אלה ניתן לפרשן שהן לשבח.
אנו רואים מהדוגמאות הנ"ל, שבני האדם משבחים את הקב"ה על כל טובה, על כל מאורע שבא מאתו יתברך.
על בסיס זה סביר לטעון כי ברכת הגומל היא חלק מקבוצה זו של ברכות השבח וההודאה.
ומכאן לפרטי הלכות הגומל הרלבנטיות לענייננו.

ג. 1. המחויבים בברכת הגומל
הגמרא (ברכות נד :) כותבת "אמר רבי יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות- יורדי הים, הולכי המדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".
לענייננו נראה כי "מי שהיה חולה ונתרפא" כולל את האירוע של אי הספקה של חמצן שאירע בלידה ושכתוצאה היה חשש למוות.
2. חיוב הגומל-לקטן
קיימת מחלוקת בדבר חיוב קטן בברכת הגומל. המחלוקת נובעת מנוסח הברכה, כלומר האם קטן יכול לומר "הגומל לחייבים טובות" או לא.
השאלה אם "חייבים" כולל את הקטן, קשורה בשאלת הגדרת המושג "חייבים" המופיע כאן. יש מי שסובר, כי הקטן אינו כלול ביניהם, כיון שהקטן אינו מחויב במצוות ולכן אינו יכול לומר-"לחייבים". המג"א אמנם כך סבור, וזה לשונו: (מג"א בהקדמתו לפירושו לסימן רי"ט) "קטן אין צריך להודות, דלאו שייך לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא... אין לשנות מטבע שטבעו חכמים". סברה אחרת מעלה מהר"ם מינץ (בשו"ת לחמי תודה, ס' ה) המסביר כי קטן אינו יכול לברך הגומל, משום שעל ידי הברכה מזכיר עוונות אביו אשר חטא, וכתוצאה מעוונות אלו, הוא נענש.
אולם רבי ישעיה באסאן (שו"ת לחמי תודה, שם) הביא שני טעמים לחיוב קטן בברכת הגומל.
א) טוען הר"י באסאן שנוסח של ברכת הגומל תוקן לכלל הצבור, ולאו דווקא ליחיד האומר עכשיו את הברכה, ולכן אין כל בעיה באמירת נוסח הברכה לגבי קטן. סיוע לטענתו זו הביא ממסכת חולין סוף פרק קמא, (כו' ב) הואמרת כי כאשר יום טוב חל באמצע שבוע, אומרים במוצאי החג את נוסח ההבדל כרגיל, לנרות שבנוסח נאמר: "המבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה" כיוון שזה סדר ההבדלות הקבוע. לכן גם בברכת הגומל קטן יכול לומר, כיוון שזה הנוסח הקבוע ולא מכוון אליו אישית.
ב) הלשון "חייבים" משמעה שהאדם חייב להודות על הטוב שגמלו הקב"ה, ולא מלשון עונש, כפי פרוש מגן אברהם.
3. מי הוא ה'אחר' הרשאי לברך הגומל?
הרמב"ן (מובא בשו"ת מראש צורים, עמ' פג) אומר כי "מי שלא נתחייב בברכה, אינו יכול להוציא מי שנתחייב בה".
השאלה היא: מה פרוש של "מי שנתחייב בה"?- לדעת הרשב"א (מובא בב"י ס' רי"ט ד"ה "וממ"ש") קרובים נכללים בחיוב של "ברכת הגומל", שכן אף הם נהנים מהצלתו של קרובם.
לעומתו טוען תשב"ץ, שברכת הודאה (ברכת הגומל) רשאי לומר כל אחד ואחד, מפני שהיא באה מתוך רגשות תודה אישיים. וזה לשונו: (תשב"ץ חלק ד' תשובה ד') " הרב רבינו חננאל זלה"ה למדנו משם, שאם יש עשרה וברכו ברכה זו וענה החולה אמו אין צריך לברך ברכה אחרת ואם אין שם עשרה, צריך לברך הוא פעם אחרת. ... מבורר מדבריו ז"ל, כי אנשים אחרים יכולים הם לברך ברכה זו להודות לאל על רפואת החולה וכ"ש האב על רפואת בנו". התשב"ץ הביא סיוע לדבריו הטור שכתב (או"ח ס' ריט) : " ואם בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא". הטור לומד הלכה זו מהמקרה בגמרא של רב יהודה. נביא את המקרה בלשוננו. רב יהודה חלה ונתרפא, באו לבקרו וברכו אותו ברכת הודאה לה', רב יהודה ענה אמן על ברכתם.
השולחן ערוך (ס' ריט סעיף ד') פוסק: "אם בירך אחר ואמר: "ברוך את ה' אלוקינו מלך העולם אשר גמלך כל טוב" וענה אמן, יצא. וכן אם אמר: "בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לך" וענה אמן, יצא. הגה: ואין זו ברכה לבטלה מן המברך, אע"פ שלא נתחייב ברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו ששמח בה.
סעיף זה מציב בפנינו שאלה: האם כוונת השולחן ערוך במלה "אחר" לכל אדם, או רק לאדם מסוים שיש לו זיקה מיוחדת כלפי הקטן, כגון: אביו או רבו? והנה, בענין זה יש שתי דעות.
א) הב"י קובע כי 'אחר' מוסב רק על רבו. זאת הוא מסיק מהמקרה בגמרא של רב יהודה המובא למעלה. הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחוה-דעת (ס' טו) מדייק בדברי הב"י, ומסיק שאפילו על אשתו כגופו אינו מברך.
ב) הבאור הלכה (ס' ריט, ס'ק ד', ד"ה ואין זו) מביא את דעת הרא"ה בענין "אחר", שכל מי ששמח בהצלת אחר, צריך לברך הגומל. אולם לבסוף הוא פוסק כדעת הב"י. מדברי התשב"ץ ניתן למצוא סיוע לרא"ה, והתשב"ץ מביא שתי הוכחות, שכל אחד יכול לברך הגומל.
1. ברכת הגומל, היא ברכה של שבח והודאה לקב"ה, כמו שביארנו בהרחבה לעיל.
2. הרשב"א כותב בתשובתו (שם) לגבי עניננו: אסור לברך על קרובו ועל אהובו (אינה נמצאה במקורה). התשב"ץ מדייק מהתשובה הזאת, שהאב יכול לברך על בנו הקטן, מפני שבנו נחשב כגוף האב.
מסקנת רוב הפוסקים לענין "אחר": אחר יכול לברך ברכת הגומל רק על רבו.
מבירור זה נראה לסכם כי התינוק, אשר בירך עליו האחר, לא יצא ידי חובת ברכת הגומל לכל הדעות. וזאת משתי סיבות:
א) כאשר האחר בירך, התינוק לא שמע את הברכה ולא ענה אמן (אפילו כדעת התשב"ץ), לכן התינוק לא יצא.
ב) האחר בשעת ברכתו לא היה מחויב בברכה זו (כפסק הב"י), ולכן לא יכול האחר להוציא את המחוייב בברכה.
מאידך, לשאלת מחויבותו או זכאותו של הקטן עצמו לברך הגומל לכשיגדיל, נראה לסכם בחיוב. כלומר, נכה, אשר היה בסכנה בשעת הלידה, יהי רשאי לברך הגומל, כאשר הגיע לגיל שיכול לברך, וזאת מהסיבות כדלקמן:
א. הנכה מודה להקב"ה על אשר עשה נס לו בעת לידתו, כך מסתבר מדברי התשב"ץ.
ב. מהטור נראה, שכל אחד יכול לברך הגומל, ולכן אף קטן, משהגיע לגיל מצוות, יכול לברך ברכה זו, ואין כל בעיה של נוסח. מסקנה זו גם רואים מדברי הגמרא (מעשה רב יהודה).
ג. מהנוסח שהביא הטור נראה, שהיה עוד נוסח לברכת הגומל בלי המילה "חייבים", ולא כמו שכתב המגן אברהם, שאין לשות מטבע חכמים. הנוסח הוא: "בריך רחמנא מלכא שיהבך לן ולא יהבך לעפרא" (= ברוך הרחמן המלך שנתנך לנו ולא נתנך לעפר). לכן נראה, שאף קטן יכול לברך בברכה זו ללא אמירת "חייבים" וכך לעקוף את בעית ה"חייבים".
ד. הר"י באסאן פוסק: קטן יכול לברך הגומל בנוסח המלא, אף בלי להשמיט את המלה "חייבים" (הטעמים בוארו לעיל).
4. ברכת הגומל- זמנה קצוב, או לא?
הטור אורח-חיים (שם) כותב: "ואם אחר לברך הגומל, יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה". וכתב עליו מרן הבית יוסף: "זוהי סברת רבינו, אבל באורח חיים בשם הרמב"ן, שעד שלשה ימים מברך". טעמו משום שאמרו בעירובין (סה.) "הבא מן הדרך לא יתפלל עד שלשה ימים", שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך (רש"י). הרא"ה כתב: אפשר להמתין שלושים יום בשביל לברך במניין. כעבור שלושים היו, מותר לברך אפילו ביחיד. הרא"ה ממשיך את דבריו ואומר, שברכת הגומל נתקנה כנגד קרבן תודה, ואפשר להביא קרבן זה כל זמן שירצה. השולחן ערוך (ס' ריט סעיף ו) פוסק "אם איחר, יש לו תשלומין כל זמן שירצה, ונכון שלא לאחר שלושה ימים", פסק מבוסס על אי קציבת זמן לברכת הגומל בגמרא.
הרב עובדיה יוסף פוסק (יחוה-דעת ס' יד) "לכתחלה יש להשתדל לברך תוך שלושה ימים, ועל כל פנים לא יאוחר מחמשה ימים, ואם איחר ולא בירך, רשאי לברך הגומל כל זמן שירצה". (המקורות לקטע זה נלקחו מתשובה זו). נראה לי, איפוא, לסכם כי נכה (קטן) אשר הגיע לגיל מצוות ומרגיש צורך להודות להקב"ה על זה שניצול בשעת הלידה ממות, יהיה רשאי לברך "ברכת הגומל.