היבטים בנושא כסוי ראש לגבר

היבטים בנושא כסוי ראש לגבר/ שאול ענברי.

א: כשאנחנו באים לדון בנושא של כיסוי ראש לגברים יש צורך להקדים שני מונחים.

א. "מדת חסידות"
הגדרת המונח "מדת חסידות הנה: מעשה מעבר לדרת ההלכה המקובלת, כגון: חסידים הראשונים היו שוהין שעה קלה קודם התפילה, נוהג שאיננו מופיע בהלכה. מעשה זה נועד כדי לעזור להתרכז בתפילה. אולם ברור שאין הנהגה זאת מחייבת.

התוקף ההלכתי של מידת חסידות:
למידת חסידות אין שום תוקף הלכתי ע"פ מה שביארתי למעלה. נדייק מההגדרה שרק חסידים נוהגים הנהגות שאינן מופיעות להלכה. למידת חסידות אין עונש ע"פ מידת הדין, אלא, מסתכלים עליה מצד מידת היושר.

ב. "המנהג"
משפט חוק שנתפסו אליו בני אדם כאלו שזה הלכה, בעוד שלפעמים לא ידעו מהו טעם מעשה זה.

אתחיל לדון בנושא כיסוי ראש לגברים.
הגמ' בקידושין דף לא ע"א מספרת "רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי".
הרמב"ם מביא להלכה בהל' דעות פ"ה ה"ו "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן... ולא יתגלו ראשן..." ממקור זה אנו יכולים לראות שרק תלמידי חכמים נהגו מנהג זה.
צריך להבין מה פירוש הביטוי "תלמידי חכמים". הרמב"ם בהלכות דעות פ"א ה"ד כותב שהדרך הישרה היא מידה בינונית/הדרך האמצעית וזוהי דרך החכמים. כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם. סמוכין לדעת הרמב"ם ניתן למצוא במס' שבת דף קיח ע"ב "אמר רב הונא בריה דרב יהושע תיתי לי (יבא לי שכרי) דלא סגינא ארבע אמות בגלוי ראש".

ב"שולחן ערוך" (סימן ב סעיף ו) כתוב: "אסור לילך בקומה זקופה ולא ילך ד' אמות בגלוי הראש ויבדוק נקביו".
ברצוני להתעקב על הביטוי "ולא ילך".
א. השולחן ערוך מסתמך על קדושין לא כמו שביארתי למעלה.
ב. נושאי כליו אומרים שזו מידת חסידות.
אביא חלק מ"באר היטב": "משום בחוקותיהם לא תלכו" (הסבר בחוקותיהם- חוקות הגויים).
לפי עינות דעתי, מפי מה אמרו מידת חסידות? מפני שבני אדם ראו את רבותיהם שהלכו כך, הלכו כך גם הם ע"מ להדמות אליהם.
אחזור למילים: "ולא ילך", השאלה שמתעוררת אצל נושאי הכלים היא:"האם ישיבה בעגלה כאשר היא בנסיעה, האם שה דומה להליכה, או, שהמקרה יחשב כישיבה? ונחלקו בדבר זה.
הב"ח על הטור כותב:" ויכסה ראשו כו' איכא למידק דעיקרא ה"ל למימר דיכסה ראשו ואח"כ יאמר ויקום וילך בכפיפת קומה כו' ואפשר דבא להורות רבינו דאין להיזהר כלל בגילוי הראש כשיושב ולכן אחר שכתב ויקום וילך וכו' כתב ויכסה ראשו וכו' לאחר דבשעה שרוצה לילך יכסה ראשו".
הסבר לדברי הב"ח: א. ניתן להבין את הדברים לאו דווקא בנסיעה בעגלה אלא בישיבה ללא תנועה. אבל נראה לפי חלק מנושאי כליו של השולחן ערוך, שמדובר כאן בעגלה שנוסעת כפי שנראה בהמשך. ב. הב"ח מדייק על פי הנוסח של הטור. הטור כותב: "ויקום וילך בכפיפת קומה כדאיתא פ"ק דקדושין: אמר רבי יהושע בן לוי אסור לילך בקומה זקופה שנאמר: "...מלא כל הארץ כבודו" ויכסה את ראשו כדאיתא נמי התם רב הונא לא אזיל ד' אמות בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי" (טור או"ח הלכות הנהגת אדם בבקר סי' ב) הב"ח אומא היות וכתוב בנוסח כזה משתמע מכאן שהכוונה לקימה והליכה באופן פיזי.

ה"מגן אברהם" מביא טעם נוסף לישיבה בראש מגולה (מג"א סימן רפב ס"ק ח באמצע) כותב: "ומיהו י"ל דווקא לילך אסור אבל לעמוד ולישב שרי. וכ"מ יומא דף כה וע"ש בתוס' ד"ה והא בעינן". המג"א מסתמך על התוספות שכותב: "והא בעינן בית אלוקים נהלך ברגש. תימה, כיון דבענין פייס בקודש אמאי לא בעזרה מפייסין?- דנוטל מצנפת של אחד מהן, גנאי היה לעמוד בעזרה וכו'". להבנת התוספות יש צורך להסביר כיצד עשו פייס בבית-המקדש. הכוהנים עמדו בשורה, הממונה היה נוטל מכהן אחד את מצנפתו וממנו הספירה החלה במספר קבוע, כאשר הממונה הגיע למספר שנקבע היה הממונה מרים את המצנפת של הכהן אשר המספר הגיע אליו, ואותו כהן היה זוכה בפייס הבא. מסביר התוספות שהפסת הפייס לא היתה יכולה להעשות בעזרה (כנראה מפני כבודה) אלא היא נעשתה מחוץ לעזרה בגלל הראש המגולה. המג"א פוסק בצורה הזאת שמותר בישיבה ובעמידה בראש מגולה.

"הבאר היטב" וה"טורי זהב" אומרים: שגילוי הראש בישיבה בעגלה אסור. וכך לשונו של הט"ז :" ולא ילך בגילוי הראש, עיין מ"ש סי' ח ס"ב ... ונ"ל דה"ה אם רוכב ע"ג בהמה או יושב בעגלה- הוא כמהלך, דהא אמרי' ספ"ק דקדטשין רוכב כמהלך דמי" (ט"ז סי' ב ס"ק ד').

סכום: בימינו כיסוי ראש והגים בו כולם אפילו בישיבה, לכן יש להקפיד על כיסוי הראש. למרות זאת נראה לי שיש להקל לגבי בן-אדם שאינו יכול לחבוש בעצמו את הכיפה. כמ"כ לפי עניות דעתי יהיה מותר לו ללכת ד' אמות בגילוי ראש עד שימצא מישהו שיחבוש לו את הכיפה. שיקול הדעת שלי נובע מההגדרה שהגדרתי למעלה. (מידת חסידות/ מנהג).

ב: חובת כיסוי הראש בברכות.

במסכת שבת ר. מובא דיון על הנושא: איך צריך לעמוד בתפילה?
"רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, אמר הבון לקראת וגו'. רבא שדי גלימיה ופכר ידיב ומצלי, אמר כעאבדא קמיה מריה. אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא- כי איכא צערא בעלמא, לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר הכון לקראת אלוקיך ישראל".
יוצא משם, שראוי היה שבשעת צער יורידו את כל הסממנים החיצוניים מעליהם, כדי שלא ייראו חשובים ויהיו כ"עבד לפני רבו". ברם בשעת שלום רצוי היה ללבוש מלבושים המכבדים ומחשיבים את האדם ע"מ שתפילתו תהיה מבחינת "הכון לקראת אלוקיך ישראל".
הרמב"ם הלכות תפלה פ"ה ה"ה : "תקון המלבושים כיצד?... ולא בראש מגולה...".
א) אנחנו רואים שכוונת הרמב"ם הינה לכל בן-אדם למעט נשים, עבדים וקטנים (שם פ"א ה"ב).
ב) פרשניו מפנים אותנו למקורותיו (לגמ' שציטטנו לעיל), ברם בגמ' לא מוזכר כסוי הראש. ע"כ ניתן להניח שהרמב"ם הבין ש"ומתעטף ומצלי" משמעו גם בכסוי הראש.
"בית יוסף" על "הטור" סי' צא' ד"ה ומ"ש רבינו: "ורבינו ירוחם כתב בסוף נתיב טו שאסור לברך בגילוי הראש ובמס' סופרים פי"ד כתב: פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים או מי שראשו מגולה פורס את "שמע", וי"א בכרעיו ובגדיו פרומים פורס אבל לא בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרת השם מפיו".
רבנו ירוחם מביא את הסוגיא מברכות נא. לגבי עשרה דברים שנאמרו על הכוס, אחד הדברים הוא: "עיטוף", והוא לומד משם שכמו שבכוס של ברכה אסור לברך בגילוי הראש משום הברכה, כך בכל הברכות אסור לברך בגלוי הראש. ה"בית יוסף" בסימן קפג' הבין את רבנו ירוחם שכוונתו לכוס של ברכה, מקשה עליו: איך רבנו ירוחם דבר בכוס של ברכה הרי כל שאר ברכות ג"כ אסור. תשובת הב"י היא שבברהמ"ז צריך שי כיסויים על הראש (סודר על הכובע).

ר' ירוחם לומד מדברי הרא"ש בברכות פרק "שלשה שאכלו": שלא יברך בגילוי הראש" מעדני יו"ט כותב באות 'ש' מביא את את קושית הב"י (כפי שכתבנו למעלה שמשיה על ר' ירוחם) ומישבה: רק בכוס של ברכה מופיעים עשרה דברים אלו ביחד, אבל ברור שבכל הברכות גם חייבים בכיסוי הראש.

במס' סופרים פי"ד ה"טו :"פוחח הנראים כרעיו, או בגדיו פרומים, או מי שראשו מגולה פורס את "שמע". ויש אומרים בכרעיו ובגדיו פורס אבל לא בראש מגולה, שאינו רשאי להוציא אזכרה מפיו. (אנו רואים מכאן שישנה מחלוקת לגבי הזכרת השם בגילוי ראש.), בין כך ובין כך מתרגם, אבל, אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו".
"נחלת יעקב" (ר' יעקב בר' ברוך נוימבורג,- פרוש למסכתות קטנות) מפרש שם: "אבל אינו רוקא בתורה- זה נמי הטעם שאין כבוד לציבור בראשו מגולה לקרות, או לעבור לפני התיבה, או לישא כפיו." מכל מקום נראה ש"נחלת יעקב" הבין שהאיסור הינו מפני כבוד הציבור.

המהרש"ל בתשובתו מתיר לברך בגילוי ראש, ומביא לכך שתי ראיות:
א. "מדרש רבה"- "אמר ר' ברכיה מלך בשר ודם משרר פרוטגמא (מכתב) שלו למדינה, מה הם עושים? כל בני המדינה עומדים על רגליהם ופורעים את ראשיהם וקוראים אותה באימה וביראה ברתת ובזיע. אבל הקב"ה ית' אומר לישראל קראו ק"ש פרטגמא ידי הרי לא הטרחתי עליכם לקרות לא עומדים ולא פרועי ראש וכו'. (משמע להדיא דליכא איסור בפריעת ראש!).
ממדרש זה משמע שאין חשיבות איך אומרים "קריאת שמע".

ב. קידושין לא.- "רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ד' אמות בגלוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי" המהרש"ל דן בסוגיא זו ומסיק שמעשה רב הונא היה ממדת חסידות, ושזה שייך רק תחת כיפת השמים, ומסכם שם:" וכן מסתבר שמידת חסידות הוא בהזכרת השם שלא יהא בגילוי הראש כמו הולך ד' אמות באויר השמים".

סיכום: אנחנו רואים שרוב הפוסקים אסרו הזכרת השם ובברכות בגילוי ראש, למעט המהרש"ל שכתב כי אין בזה אלא מידת חסידות. (ברם בסוף דבריו פוסק אף המהרש"ל כי יש להחמיר כי רוב העם "תופסים בה קלות ולפריצות כאילו עובר על דת יהודית").