סיפור חיי

שאול, בן 42, סובל משיתוק מוחי וגר בשדה אליהו.

שמי שאול ענברי נולדתי בקיבוץ שדה-אליהו בשנת תשכ''ז ביא באב. בזמן הלידה טבעתי במי השפיר ולא נשמתי הרבה זמן. התוצאה היא פגיעה קשה בארבעת הגפיים ובדיבור. הוריי ידעו מיד שמשהו נפגע אבל רק לאחר מספר חודשים ראו סימנים ראשונים של הפגיעה כשלא התהפכתי מהגב לבטן.
כששאול היה בן שנה הבנו שיש לו ולנו קשיים לכל החיים והחלטנו שזה אתגר החיים שלנו.
כולם נרתמו לעזור לי, הוריי המשפחה והקיבוץ. הקיבוץ הצמיד לי מטפלת או מטפל. מיד הבינו שאיני מפגר ואני חייב להיות עם החברה של בני גילי. בכל פעילות של הילדים השתתפתי. בכדור רגל הילדים נתנו לי להיות שוער, בטיולים סחבו אותי על הגב, בעבודת הילדים עבדתי עם הילדים בניקוי פסח במטבח, בעבודה בכרם או בגינת הילדים.
שאול היה משולב לחלוטין במסגרת החינוך יחד עם מטפלת נוספת שדאגה לצרכיו המיוחדים כך שאנחנו, ההורים, יכולנו לעבוד ולהמשיך לחיות את חיינו באופן מלא בקיבוץ.
כולם עבדו איתי על עצמאות, מהלבשה, רחיצה, רכיבה על אופניים ועד חשיבה וקבלת החלטות. בכיתה א' עד ו' למדתי בבי''ס מיוחד בת''א וגרתי אצל משפחת פלדמן היקרה אשר אמצה אותי ונתנה לי חום ואהבה כבן משפחה.
כשהלכנו לגן השעשועים בת"א פגשנו אישה עם ילד. כשהילד שאל "מה יש לו" האם אמרה ששש.... כששיחקנו בגן באו כמה ילדים ושאלו "מה יש לו". הסברתי להם בשני משפטים והילדים שיחקו עם שאול בחול ודיברו איתו באופן חופשי.
כאשר חזרתי לשבתות ולחופשות הביתה, הצמידו לי מטפל והלכתי לחברת הילדים ואף בקרתי בכיתה בבי''ס שק''ד. בכיתה ז' עד כיתה יב' למדתי בבי''ס שק''ד . ביום הראשון ללמודים הגעתי לכיתה עם המטפל. לפני השיעור הראשון, בני הכיתה לקחו אותי ונסענו על מכונית מקולקלת שהייתה בחצר. באותה שנה הגיעו לכיתה ילדי בית-יוסף ירדנה לכיתה ואותם הילדים לא הזמינו למשחק הזה. בשנים ההן עדיין לא ידעתי לקרוא כלל. חפשו פתרון ללמד אותי לקרוא.
הפסיכולוג שאיתו התייעצנו הציע להריץ מילים ומשפטים קצרים לפני העיניים של שאול. באותם ימים הגיעו המחשבים האישיים הראשונים, כמו אפל 2 , ועלה הרעיון לבנות תוכנה שתריץ מילים על המסך. בזמן ששאול ישב ליד המחשב והמטפל שלו, גדי רז ז"ל, עסק בהרצת המילים ראינו ששאול מתעניין ומבין הרבה יותר איך התוכנה עובדת מאשר מה שקורה על המסך ומאז עבר שאול לתכנות והפעלת מחשב בעצמו, דבר ששינה את חייו לגמרי.
. היה צריך למצוא לי פתרון כיצד אפעיל את המחשב, הרי ידיי אינן יכולות להקליד במחשב. מצאתי שהאיבר בעל התפקוד הטוב ביותר אצלי היא הרגל. בשביל שאפעיל את המחשב ברגלים ובשביל שאלמד לקרוא, נדרש צוות של אנשים שיקים מערך שלם שיעשה זו. גויס צוות שעבד שעות רבות ללא כל תמורה. ההתגייסות זו הייתה לא רק מהקיבוץ.
באותה תקופה עשו על שאול כתבה בטלוויזיה, בערוץ היחידי של המדינה. הרבה מאוד אנשים ומשפחות התקשרו אלינו, חלקם באו לבקר אותנו בקיבוץ ואת חלקם נסענו לבקר עם שאול. אז יכולנו לעמוד על ההבדל העצום בין משפחה עם ילד מוגבל שזוכה לתמיכה של החברה, תמיכה שאפשרה לנו יחד עם שאול, להתקדם ולהשיג יעדים, ובין משפחות שצריכות להתמודד לבד ולפעמים מאבדות את הכוח בדרך.
בהגיעי למבחני הבגרות היה צריך להכין אותם עבורי בצורה אמריקאית, כיוון שצורת הכתיבה שלי היא איטית, כל המורים נרתמו למשימה והיו מורים שהגדילו לעשות והכינו לי מבחנים קשים יותר ממבחני משרד החינוך. לאחר סיום בי''ס הלכתי ללמוד בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. צורפתי טבעית לתכנית השלוב עם בני גילי. המשכתי ללמוד שבע שנים בישיבה עם כל התלמידים. הרגשתי איזה תלמיד מסתכל עלי כבן אדם רגיל ואיזה תלמיד מסתכל עלי כנכה. מספר פעמים קבלתי הזמנות לחתונות של תלמידים שלא היה לי קשר איתם. מצד שני, היו כאלה שלמדו איתי בצורה טבעית ואמיתית. במשך שנות למודי כתבתי מספר מאמרים בהלכה אשר פורסמו בעלון הישיבה ופעם אחת נתנו לי להעביר שיעור בישיבה.
כאשר הרגשתי מלא בתורה והרגשתי שווה לכל תלמידי הישיבה, הלכתי להתנדב במועדון בית-הגלגלים. בית-הגלגלים, זה מועדון המשלב בעלי מוגבלויות עם אנשים ללא מוגבלויות, דתיים ושאינם דתיים. בפעם הראשונה שהייתי שם אנשי המקצוע אמרו לי:אתה עדיין ילד ואתה צריך להיות חניך. דבר לא עזר, למרות שספרתי על למודי בישיבה והבאתי מאמרים שלי. נפגעתי מאד , אמרתי בלבי: דווקא אנשים אלה צריכים לקבל נכים. במשך שבע שנים ניסתי לשכנע שאני יכול להיות מדריך. ואכן בשנה השביעית, "זכיתי" להיות מדריך בבית-הגלגלים.
בגיל 36 רציתי להיות יותר עצמאי. החלטתי לעבוד לגור בבית-קסלר, שזה מעון לנכים. ביום הראשון לקחו את התרופות שלי. אמרתי שבבית הייתי אחראי על זה.כעבור שבועיים הם החזירו לי. בהתחלה גרתי עם שותף וזה היה קשה, כעבור שלושה חודשים קיבלתי חדר לבד. הקשר הטוב ביותר שהיה לי שם, היה לי עם המטפלים הערבים, הם אנשים חמים, הם הניחו לי תפילין, עד היום אני בקשר איתם. אני מדגיש את זה, לעומת רוב המטפלים הרוסים שהם אנשים קרים ורובם חסרי רגשות (קשה לומר את זה אבל זה נכון לצערי). אביא דוגמא: בכל הנושא של כשרות, הערבים כיבדו והרוסים בכלל לא כיבדו אותי. פעם אחת פניתי לסגנית מנהל (רוסיה) בבקשה להיות משגיח כשרות, היא הסכימה ואחר כך היא קבעה עם משגיח חרדי שאינו יודע תורה כמעט. ההסבר לזה היה שיש לו תעודת משגיח כשרות ולי אין. בסוף שהותי שם, כמעט לא אכלתי. עזבתי את הקיבוץ בגלל שלא הייתי דתי וחזרתי בגלל שאני דתי. איך שגלגל מסתובב לו. בסך הכל הייתה תקופה חשובה מאד עבורי.
גם כששאול היה בבית קסלר וגם כשחזר לקיבוץ הוא נהנה מקשר טוב עם חברים רבים וכאשר הוא מגיע לבית הכנסת ואני במקרה לא נמצא, תמיד יש מי שיניח לו תפילין.
בתקופה שהייתי בבית-קסלר התחלתי לעשות את ההסמכה לרבנות. לפני שנה ורבע קבלתי את ההסמכה ממו''ר הרב ביגמן ראש ישיבת מעלה גלבוע. כיום אני כותב ספר הלכות נכים, אפשר לראות חלק מהמאמרים שלי, באתר http://shaul-anvari.info/

שאול ויוסי ענברי

תגובות

כל הכבוד

התרשמתי מאד מכל מה שקראתי. כל הערכתי לשאול, ולהביא יוסי, חברי ללימודים לפני זמן רב.

בהצלחה

עדה

שאול ענברי זה מאיר אליהו

היי שאול אח יקר שלי אני מבקש ממך למחוק את התגובה שרשמתי לך לפני כמה חודשים על בית קסלר

מודה לך מאיר אליהו