אילם בברכות ובתפילה

בגמ' נחלקו האם הרהור כדבור דמי או לא, ופסקו רוב הראשונים שהרהור לאו כדבור דמי, ולא יצא ידי חובה מי שהרהר תפילה וברכות.
הרמב"ם פוסק (הל' ברכות פ"א ה"ז): "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו". מרמב"ם זה יוצא, שהרהור כדבור דמי בברכות, וכן הסמ"ג (עשין סי' כז)
בברכת המזון פוסק השו"ע (קפה סע' ב) שיצא אם הוציא בשפתיו. המ"א פוסק (על אתר) אם המברך אנוס, יוצא בהרהור בברכות כמו בע"ק.
הט"ז כותב שיכול גם להרהר כדי לשתות מים אם מתעורר בלילה ולא יכול להתנקות. לפי זה ברור שיכול לצאת ידי חובה בהרהור במקרה שאנוס. (יור"ד סי' א ס"ק ז) הט"ז מחלק באילם, בין ברכות שבגופו (כגון: ברכות על אכילה ושתיה, הנ"ת) שיוצא בהרהור לברכות שאינם בגופו (כגון שחיטה, תרומות) שא"י בהרהור.
ברכי יוסף (סי' סב דין א) פוסק, שהאנוס יוצא ידי חובה בהרהור בברכות.
המשנה ברורה פוסק (על אתר) שכונת השו"ע היא כשיטת תלמידי רבינו יונה, שמהרהר ומקבל שכר, אך לא יוצא ידי חובה ממש, לכן גם בברכת המזון יברך שנית כשעבר האונס, וביביע אומר פוסק שא"צ לברך שנית. בברכות אחרות, שהן דרבנן מסכים הביאור הלכה (סע' סב ד"ה יצא) שלא יחזור, אך בוודאי לא הפסיד אם חזר.
לכאורה, אם נלך לשיטת הפוסקים האומרים שהמהרהר ברכות יצא. נאמר שגם בתפילה המהרהר יצא. השו"ע פוסק (סי' קא סע' ב) ובעקבותיו המ"א (ס"ק ב) שאם הרהר בתפילה לא יצא, משום שהרהור לאו כדיבור. הפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ב) מקשה על המ"א ממקומות אחרים שאמרו, הרהור כדבור ויצא בהרהור. בנוסף למקומות האומרים שהרהור כדיבור. הפ"י על המשנה בברכות (טו,א) אומר: "ונראה לענ"ד ליישב דשפיר מצינן למימר דלת"ק דקאמר יצא ה"ה אפילו בהרהור בעלמא והא דלא קתני בהרהור היינו משום דאיכא למימר איפכא דבהרהור פשיטא דיצא כיון דאי אפשר להרהר כי אם בכוונה גמורה שמכוון בלבו מה שרוצה לומר מש"ה יוצא דאחר כוונת הלב הן הן הדברים משא"כ בקורא ולא השמיע לאזנו דשפיר מצי איירי שאינו מכוון בלב סד"א דלא יצא שאין כאן לא שמיעה ולא כוונה קמ"ל". לפי הפנ"י יש סברה להעדיף הרהור על דבור שלא השמיע לאוזנו דברי הפנ"י הם כנראה עומדים בבסיס שיטת הרמב"ם שאינו מחלק בין דבור ללא שמיעת אוזן והרהור. הרב מאיר נהוראי שליט"א, לגבי אילם שהוא כך מברייתו הוא אנוס גמור ולכן ייתכן שפוסקים נוספים יתירו לו להרהר. יש גם שיקול אנושי שאדם יוכל לקיים את המצווה בעצמו ולא יזדקק לאחר.
בנשמת אברהם הסיק שאפשר במקרה של אונס, כגון חולה שאינו יכול לקום, או להשיג מים לנטילה, לסמוך על הט"ז.

להלכה ניראה לע"ד, כפי מה הט"ז מחלק באילם, בין ברכות שבגופו (כגון: ברכות על אכילה ושתיה, הנ"ת) שיוצא בהרהור לברכות שאינם בגופו (כגון שחיטה, תרומות) שא"י בהרהור. בנוסף לכך, לפי הפנ"י יוצא בק"ש, בתפילה ובברכות.