עליה לתורה של 'כבד-פה'/ שאול ע.,

עליה לתורה של 'כבד-פה'

שאלה: אני כבד פה, האם מותר לי לעלות לתורה במקום מגוריי, ובמקום בו אני מתארח?

הסבר הבעיה: השאלה מתחלקת לשתי סוגי בעיות:
א. אני כבד פה, אין כל אדם מבין את דיבורי ובמיוחד במקום שאינני מוכר עלול הציבור לא להבין אותי כלל, ולכן אין באפשרות הציבור לענות על ברכותיי כאשר אני עולה לתורה.
ב. בשו''ע כתוב: העולה לתורה חייב בקריאה עם בעל קורא . מדיני הלכה זו יש ספק בעלייתי לתורה, כיוון שאיני יכול לבטא את המילים באותו קצב של הבעל קורא (על כך יבוא הסבר בהמשך תשובתנו).

תשובה:
הקדמה:
בבואנו לבאר עניין עליה לתורה עלינו להדגיש:
כי אין חיוב לעלות לתורה לא מדאורייתא ולא מדרבנן למרות זאת אנו נעסוק באדם שחפצה נפשו לעלות לתורה.

ברכות התורה:
במגילה כתוב: "הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה ". גמרא זו אומרת שהעולה הראשון מברך לפני הקריאה והעולה האחרון מברך אחרי הקריאה. לצורך דיוננו ראוי להזכיר את נוסח הברכות.
נוסח הברכה הראשונה – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה".
נוסח הברכה האחרונה – "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. ברוך אתה ה' נותן התורה".
הטעם בחיוב בברכת התורה לכל העולים לומדים מערוך השולחן "וחכמי הגמ' תיקנו שכל האחד מהעולים יברך לפניה ולאחריה, גזירה משום הנכנסים באמצע הקריאה יאמרו שאין ברכה תורה לפניה, ומשום היוצאים שלא יאמרו אין ברכה לאחריה מפני שראו כמה עולים שלא ברכו (מגילה כא : ). ויראה לי שלא הוצרכנו לטעם זה אלא בזמן שהעולה קורא בעצמו אבל כפי המנהג אצלנו שהש"ץ קורא בהכרח שכל העולים יברכו דאל"כ במה ניכר שעולים לתורה" .
מדבריו של ערוך השולחן עולה שברכות אלו באו משתי סיבות:
א. שידעו הציבור המאחרים לבהכ"נ כי קראית התורה יש עליה ברכה לפניה וברכה שלאחריה.
ב. שיהיה ניכר שעולה לתורה.

כיצד העולה מברך?
(שו"ע א"ח ס' קלט ה"ו): "אומר ברכו והברכות בקול רם והאומרם בלחש טועה, ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם". הגהת הרמ"א להלכה זו: "כדי שישמעו העם ויענו 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' (טור) ואם לא שמעו הציבור את המברך אע"פ ששמעו החזן עונה לא יענו עמו, אלא עונין אמן על דברי החזן". מדבריו של הרמ"א מובן כי הציבור צריך לשמוע את הברכות ולענות עליהן.

א. דין ענית אמן:

כיצד אמר הרמ"א שחובת ענית הציבור לברכות שלא שמעו מפי המברך אלא שמעו שעונים לברכה זו, מוצאים בדברי הגמ' בברכות (מז.) : "ת"ר אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה".
לשאלתנו חשובה הגדרת "אמן יתומה". רש"י מסביר במקום: אמן יתומה זוהי אמן שהציבור לא שמע מפי המברך את הברכה אלא שמע שהציבור עונים, ולא ידע על איזו ברכה ענה הציבור אמן.
דוג' למקרה בו הציבור לא שמע את הברכה מפי המברך ולמרות זאת ענו אמן. מוצאים אנו עדות על בית כנסת באלכסנדריה של מצרים שבו לא כל הציבור שמע את הברכה עקב גודלו של בית הכנסת. ולמרות זאת ענו אמן ע"י הנפת סודר. כמובא במסכת סוכה (נא,ב): "...ובימה של עץ באמצעיתה וחזן עומד עליה והסודרין בידו וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן...".
גמרא זו לכאורה סותרת את הגמרא בברכות מפני שאו רואים מגמרא זו שהציבור ענה אמן באלכסנדריה. והרי למדנו במסכת ברכות שאין עונים אמן יתומה.
רש"י מעמיד את המקרה של אלכסנדריה כמקרה מיוחד באומרו שבאלכסנדריה ידעו אילו ברכות מברך הש"ץ ועליהן ענו, ובמקרה כזה אין אמן יתומה.
גם בעלי התוספות התייחסו לנקודה של אמן יתומה באלכסנדריה (תוד"ה "וכיוון"- סוכה נב עמ' א).
גם בעלי התוספות מעמידים את המקרה של אלכסנדריה כמקרה מיוחד באומרם: שמדובר בברכות שהש"ץ אינו מוציא הציבור ידי חובתו כגון קריאת התורה וחזרת הש"ץ. וכן מוסיפים את טעמו של רש"י שידעו הציבור באיזו ברכה מדובר.
וכן הביא רבנו יונה על הרי"ף (ברכות לה עמ' א) שני נימוקים לעניית אמן באלכסנדריה:
א. ברכות שהציבור לא חייבים לצאת בהן. מותר לענות גם אמן יתומה.
ב. ברכות שאין הציבור שומע, אך יודע מה נאמר בהם רשאים לענות אמן.
מדברי רש"י ובעלי התוספות ורבינו יונה למדים אנו שברכת התורה כאשר לא שמעו אותה מותר לענות אמן משתי סיבות:
א. ברכת התורה אינה באה להוציא את הציבור י"ח.
ב. ברכת התורה כל הציבור רואים שקוראים בתורה (שהרי ספר התורה מונח לפניהם) וידוע לכולם שבאה ברכה לפני ולאחרי הקריאה. מכאן שכל הציבור יודעים לאיזה ברכה הוא מתכוון וכן יודעים מתי היא נגמרת ע"י הנפת סודר, או ענית אמן, או סימן כל שהוא אחר.

ב. דין אמירת ברכו בקול רם:

מנימוקים שהבאנו רואים שברכת התורה יכולה לאמר בלחש וקשה הרי שכתב השו"ע: " אומר ברכו והברכות בקול רם והאומרם בלחש טועה ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם" (קל"ט ו').
על מנת ליישב קושיה זו נצטרך לדייק מדברי הרמ"א: "כדי שישמעו העם ויענו- ברוך ה' המבורך לעולם ועד" ואם לא שמעו הציבור את המברך אע"פ ששמעו החזן עונה לא יענו אלא עונין אמן על דברי החזן".
מדברי הרמ"א רואים חילוק בין דין ענית ברכו לדין ענית אמן. על ענית ברכו כתב הרמ"א שחייבים הציבור לשמוע הברכה מפיו של המברך ולא כן בעניית האמן שדי בענייה על דברי החזן, ולא חייבים לשמוע הברכה מפי המברך כמו שפרשנו לעיל (לגבי ענית אמן יתומה) נראה שהרמ"א מתבסס על הטור. הגהתו של הרמ"א אומר שדבריו של הש"ע נאמרו כלפי "ברכו את ה' המבורך"- שהוא כידוע דבר שבקדושה אשר חייב עשרה עונים זאת למדים מן הכתוב במסכת סופרים, פרק י הלכה ז, "אין אומרים קדיש וברכו פחות מעשרה..."
והביאור הלכה כתב במפורש שהשו"ע התכוון באומרו "מברך בקול רם" רק לגבי הברכו מפני שהברכה עצמה שנאמרה בלחש היא מעכבת (באור הלכה על שו"ע א"ח קלט ו'- ד"ה- והברכות).
מכאן עולה המסקנה שחייבים לשמוע עשרה אנשים את ה'ברכו'.
עתה צריך לשאול ולדון האם ברכו והברכה הם שתי ברכות נפרדות ואפשר לנתקן אחת מהשנייה או בתקנת עליה לתורה נתקנו שתי הברכות הללו ואי-אפשר לנתקן אחת מהשנייה?
צריך להבין לשם מה צריך לומר ברכו כאשר עולים לתורה. קיימת מחלוקת בעניין זה.
הראב''ן (סי' עג) אומר: "שאלני אחי ר' חזקיה הקורא בתורה למה אומר לציבור ברכו את ה' המבורך, יברך ברכת התורה ודיו. והשבתי לו לפי שעזרא תיקן לישראל שיהו קורין בתורה בב' וה' ובשבת והקורא בתורה מוציא את הציבור ידי חובתן מקריאה, לפיכך הרי הוא אומר לציבור אתם צריכין לברך ולקרות כמוני תסכימו לקריאתי ולברכתי ותברכו עמי והם עונין ומברכין". הראב''ן אומר, שהברכו הנאמר הוא מכח תקנת עזרא. כלומר, היות ועזרא תיקן לישראל קריאת התורה. מפני כך העולה נחשב לש''ץ ומוציא את הציבור י''ח קריאת התורה. המגן גיבורים אומר, שאפשרות זו סבירה.
הרדב''ז (שו''ת הרדב''ז ח''א סי' תקעב) אומר: "ברכת התורה אין קריאה בס"ת בפחות מעשרה ולפיכך מזכיר את ה' ואומר ברכו את ה' המבורך לפי שהוא לבדו בא לקרות והצבור לא נתחייבו בברכה זו". הנוב''י (תנינא טו) נותן ראיה נוספת שברכו אינו שייך לברכת התורה ואומר, "דמהר"י מינץ ולא להא דמשפטי שמואל כי הם דברו במקרה שאירע שלא התפללו עם הציבור וכן בהאי דמשפטי שמואל שאיחרו זמן תפלת מנחה בשבת ובזה שייך לפגם שיאמרו שהראשונים לא התפללו כהוגן או שיאמרו שהספר הראשון לא היה הגון אבל בדבר שהוא מנהג קבוע תמיד להתפלל כת אחת ואח"כ כת שניה לא שייך פגם שהם רואין שכן מנהגם תמיד ואין כאן שום חשש פגם. וכן אני נוהג בבית הכנסת של בחורים שבביתי שבכל שבת שחרית יש לי מנין הבאים להשכמה ואנחנו מתפללים שחרית ושוב באים הבחורים וכל השייך להם ומתפללים שנית ואני מניח החזן השני במקום שעמד הראשון כי לא שייך בזה פגם כלל ולחשש אורחים כבר ביארתי בנ"ב חלק א"ח שבאיסור קל לא חיישינן לאורחים ק"ו כאן שאין כאן שום נדנוד איסור, ועיין בנ"ב שם סימן י"ב וסימן י"ג. ועל דבר גורם ברכה שאינה צריכה אין צריך תשובה על זה וא"כ לא יהיו רשאים להתחלק לחבורות לקרות בתורה ונימא כיון שבהכ"נ מחזיק את כלם יהיו כלם באותה בהכ"נ הא ודאי ליתא וכל אחד רוצה לזכות בעליית התורה והם לא נתכוונו לצאת בברכות של הראשונים ובפרט לדידן שכל אחד /מהעולים/ מהעולם מברך א"כ שום אחד אינו מכוין להוציא אחרים בברכתן". נימוקו העיקרי הוא, מכיוון שכל אחד רוצה לעלות לתורה, לכן אף אחד מהעולים אינו חושב לצאת י''ח ברכת חברו. שו''ר בהר צבי (ח''א סי' נח) שהביא את המקורות הנ''ל ומקור נוסף האומר, "מצאתי בספר צ"צ ליובאוויץ (או"ח, סימן לה) שכתב כן מסברת עצמו וז"ל: שהחיוב לקרות ז' אין החיוב על הצבור ממש שיקראו קריאת ז' רק שז' יהיו קורין, ולא דמי למקרא מגילה שכל אחד חייב לשמוע כל המגילה, והביא ראיה לזה מהא דקטן קורא בתורה אבל אינו פורס על שמע מפני שאינו מוציא את הרבים י"ח כמו שאין מוציא י"ח במקרא מגילה, וכיון שכן איך קורא בתורה ומברך והרי הקטן אין מוציא וע"כ וכו'. ולא ראה דברי הראב"ן הנ"ל שממנו מוכח שקריאת התורה היא להוציא את השומעים שיהא חשיב כאילו כל אחד קורא לעצמו. עכ"פ אם נאמר דבמצות קריאת התורה אין הקורא מוציא את הרבים כלל, הרי אין כאן כוונת הקורא להוציא את הרבים בכלל". מרוב המקורות ראינו שברכות התורה אינן באות להוציא את הציבור י''ח אלא ברכות אלו הן רק בשביל העולה. אולם נשארה לנו השאלה האם ניתן להפריד בין ברכו לברכת התורה?
בסימן קמ השו''ע דן במקרים של טעיות בקריאת התורה. לדוגמא, האם כאשר בעל הקורא השתתק באמצע הקריאה ובעל קורא אחר החליפו, האם העולה לתורה צריך לברך שוב. השו''ע (או''ח סי' קמ) פוסק שיברך שוב. המ''ב מסביר למה חוזר ומברך וכותב כך (מ''ב סי' קמ ס''ק ג), "ולא יוכל לסמוך על ברכה ראשונה שבירך הנשתתק שהמברך בתורה אינו מברך להוציא אחרים בברכתו אלא כאו"א מן הקרואים מברך לעצמו ועיין באחרונים שכתבו דכשחוזר ומברך אינו חוזר לאמירת ברכו כ"א הברכה בלבד שהוא עיקר ברכת התורה". המ''ב מסתמך על הא''ר על אתר. א''ר מחלק בין ברכת התורה לברכות של ק''ש. חילוקו כך שברכת התורה היא על התורה עצמה שהיא עיקר הברכה לעומת ברכות ק''ש שעיקרן אינן ק''ש ע''ש. הפמ''ג ודרך החיים פסקו כך שברכת התורה עיקר.
מכל האמור עד כה נראה שהברכו והברכות הם שני ברכות נפרדות זו מזו.

המסקנה העולה מהדברים עד כה:
א. כאשר כבד פה מברך ידעו ציבור המאחרים שקריאת התורה נאמרת בברכה שלפניה. כך יהיה ניכר שעולה לתורה- בעצם הברכה ולכן אינו צריך לומר ברכו.
ב. כאשר כבד פה מברך- לא צריך לאמור 'ברכו' (ע"פ גמ' במגילה). כך אין צריכים עשרה כדי להבין את הברכו ונפתרת הבעיה של – "דבר שבקדושה".
ג. הב''י (או''ח סי' רפב) כותב, "כתוב בשבלי הלקט (סי' עז) בשם הגאונים למה קורין ז' בתורה שאם יארע לאדם אונס שלא בא לבית הכנסת כל ז' ימי השבוע ולא שמע ברכו יאזין מפי הקורין ז' פעמים ברכו ויצא ידי חובתו עכ"ל". נראה לי לפ''ז עדיף שאחר יאמר ברכו והכבד פה יברך את ברכת התורה.

חיוב העולה בקריאה בפיו:

בשו"ע א"ח קמא ה"ב כתוב: "...ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"ץ שלא תהא ברכתו לבטלה אלא שצריך לקרות בנחת שלא ישמיע לאוזניו" מדבריו של הש"ע רואים שהעולה חייב לקרוא בפיו עם הבעל קורא, בעקבות הלכה זו מתעוררת בעיה לגבי כבד פה.
הסבר הבעיה:
כבד פה אינו יכול לבטא את המילים בפיו יחד עם הבעל קורא. הסיבה לכך היא פיסית, הנעת שפתיו של כבד פה עלולה להיות איטית יותר מהבעל קורא.

בבואנו לדון בחיוב העולה בקריאה בפיו עלינו לזכור כי בתחילה היו נוהגים שהעולה לתורה הוא הקורא (שו"ע קמ"א ה"ב)- " לא יקראו שניים אלא העולה קורא וש"ץ שותק".
"תיקנו שיהא שליח הציבור קורא בכדי להוציאם ידי חובתם".(כדעת הב"י על הטור ס' קמ"א ד"ה "וצריך").
מוסיפים בעלי התוספות במסכת בבא בתרא (ט"ו עמ' א' ד"ה "שמונה") אומרים שהטעם לתקנה- ששליח הציבור קורא בתורה הוא בכדי לא לבייש את הציבור שאינם בקיאים בקריאת התורה.
האדם כבד פה שאין באפשרותו לבטא את המילים של הקריאה יתכן שייאסר עליו לעלות לתורה מפני שעדיין נשאר זכר לתקנה זו.

"שומע כעונה "

שאלה זו תיפתר ע''י סוגיית "שומע כעונה"! (בירושלמי מגילה פרק רביעי ק"א-גמ'): "מעשה ברבי מאיר שקרייה מישוב בבית הכנסת של טיבעין ונתנה לאחר ובירך עליה"
ראינו שרבי מאיר היה קורא במגילה ואדם אחר ברך עליה למרות שלא קרא אלא שמע את קריאתו של ר' מאיר בלבד.
הירושלמי למד ממקרה זה "שהשומע כקוראו".
ראינו את הכלל שומע כעונה (קורא) לגבי קריאת מגילה אם כן תשאל השאלה לגבי קריאת התורה, האם גם כלל של שומע כעונה יהיה נכון לגבי קריאת התורה.
לנושא זה נזדקק לסוגיית סומא ועם הארץ העולים לתורה.
הט"ז על הש"ע (קמ"א,ג) מביא את המקרה מירושלמי וממנו למד את הכלל "שומע כעונה" ומוסיף הט"ז שאין לחלק בכלל זה בין קריאת המגילה לקריאה בתורה ובלשונו הוא אומר: "וא"כ למה לא נימא גם בזה כך דאחר מברך והחזן קורא".
ומוסיף הט"ז בדבר קריאת התורה האם מותר לסומא לקרוא?! ואומר שסומא אסור לו לקרוא בע"פ, אבל יהיה מותר לסומא לעלות לתורה כאשר יש אתו שליח צבור.
מפני שאומרים אנו את הכלל של שומע כעונה בקריאת התורה! ועוד מוסיף הט"ז בעקבות כלל זה (שומע כעונה) שאפילו סומא עם הארץ רשאי לעלות לתורה.
וכן כתב במשנה ברורה על הש"ע (קל"ט, ג, סעיף י"ב).
"דעכשיו קורא סומא וטעמו דכיון שאנו נוהגין כי הש"ץ קורא, והוא קורא מתוך הכתב שוב לא קפדינן על העולה דשומע כעונה". וכן כתב ערוך השולחן קלט, ג': "אבל כבר כתבו גדולי עולם דאפילו עם הארץ גמור שאינו יכול לקרות גם אחר הש"ץ מ"מ עולה לתורה דשומע כעונה ויכול לברך. וגם רבינו הב"י בספרו הגדול שם כתב ע"פ זוהר ויקהל דבזה שומע כעונה ע"ש וכן הוא המנהג הפשוט ברוב תפוצות ישראל".
ראינו ממקורות אלו את הכלל של שומע כעונה גם לגבי קריאת התורה בסומא ובעם הארץ.

מכאן אנו מסיקים לגבי כבד פה שאינו יכול לבטא בשפתיו שיהיה רשאי לעלות לתורה מתוך דיוננו בסוגיית סומא ועם הארץ, כפי שבארנו למעלה!

סיכום:
בתשובה דנו בעליה לתורה של כבד פה, עסקנו בנושא זה משני היבטיו:
א. היבט הברכה - ראינו להלכה שרשאים לעלות לתורה כבד פה בששת הקוראים ומהסיבות שהוזכרו לעיל.
ב. היבט הקריאה - ראינו ע"פ הכלל "שומע כעונה" (סומא ועם הארץ) שלכבד פה יהיה מותר לעלות לתורה למרות שאינו יכול לקרוא בשפתיו את הפרשיה.