פרק ה משנה כא
"הוא היה אומר
בן חמש שנים למקרא
בן עשר למשנה
בן שלש עשרה למצות
בן חמש עשרה לתלמוד
בן שמונה עשרה לחופה
בן עשרים לרדוף
בן שלשים לכח
בן ארבעים לבינה
בן חמשים לעצה
בן ששים לזקנה
בן שבעים לשיבה
בן שמונים לגבורה
בן תשעים לשוח
בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"
מספר מפרשים אומרים ששמואל הקטן אמר משנה זו, שבכל גיל יש לאדם ייעוד מסוים. לדוגמה, ילד בן חמש ייעודו ללמוד חומש. בגיל שישים או שבעים אנחנו צריכים לכבד אדם זה מפני זקנתו ושיבתו. בגיל שמונים לאחר שאדם נחלש כוחות הנפש של אדם זה יכולים להתגבר ולהתעצם ואדם זה יכול לתרום תרומה נוספת לעולם. המשנה מתארת תיאור מצב של אדם בגיל תשעים ואדם בגיל מאה. נראה לי שהמשנה רוצה לומר, שיש לאדם ייעוד בכל גיל ואין האדם חי ללא ייעוד.