"דבר אחר:
הוו מתונים בדין כיצד?
מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו, ואל יהי מקפיד על דבריו. שכל המקפיד על דבריו משכח את דבריו. שכן מצינו במשה רבנו ששכח את דבריו.
שנאמר: (במדבר לא) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה". משה ציווה, ולא אותי ציווה. את משה אחי אבא ציווה, ואותי לא ציווה.
והיכן מצינו במשה שהקפיד על דבריו? הרי הוא אומר בפקודי החיל: (שם) "ויקצוף משה על פקודי החיל ויאמר אליהם משה, החייתם כל נקבה".
אם כן מה תלמוד לומר כל נקבה? אלא זו עצה שיעץ בלעם הרשע על ישראל.
דכתיב: (שם כד) "ועתה הנני הולך לעמי, לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים".
אמר לו: עם זו שאתה שונא, רעב הוא לאכילה, וצמא הוא לשתיה, ואין להם שיאכלו ושישתו אלא מן בלבד. לך ותקן להם קובות, והנח להם מאכל ומשתה, והושב בהן נשים יפות בנות מלכים, כדי שיזנו העם לבעל פעור, ויפלו ביד המקום.
מיד הלך ועשה בלק כל מה שאמר לו בלעם הרשע.
ראה מה גרם לו בלעם הרשע לישראל, שנפלו מהן עשרים וארבעה אלף.
שנאמר: (שם כה) "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף".
והלא דברים קל וחומר: ומה משה רבנו חכם גדול שבגדולים, אב לנביאים, בשעה שהקפיד על דבריו שכח את דבריו, אנו על אחת כמה וכמה.
מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ולא יהיה מקפיד על דבריו.

בן עזאי אומר: הוי זהיר בדבריך מבטלה"
משנתנו נותנת פירוש נוסף ל"הוו מתונים בדין". הפירוש הוא, אדם אינו צריך להקפיד על דבריו. אדם יכול לחזור מדבריו הראשונים אשר אמר אותם. בפשט הדברים דבר זה מאפשר לשופט לשנות את דעתו וכך לדייק את דינו. אך קיימת אפשרות נוספת להבין את הדברים. האפשרות של האדם לחזור מדבריו אשר אמר, דבר זה מאפשר לכל אדם לדייק בדבריו ולהגיע לבירור הנושא עד תומו.