פרק ד משנה ד

"רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר:
מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר:
כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר – נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי.
אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם"
רבי לויטס אומר שצריך להיות מאד מאד שפל רוח ולא גאוותן, מפני שבסוף חיינו אנו שבים לעפר. לכן אין לנו להיות גאוותנים, כיוון שאנו זמניים בעולם.
רבי יוחנן אומר כל העושה מעשה, שבמעשה זה האדם מחלל שם שמים, אפילו מעשה זה נעשה בסתר ואפילו המעשה הזה נעשה בשוגג (וודאי במזיד), העונש לאדם זה יהיה עונש גלוי. מפני שחילול שם שמים זה כפירה בקב"ה. אדם שמאמין בקב"ה, אינו מחלל שם שמים.

השאר תגובה