"איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה?
הרי הוא אומר: (ויקרא יח) "ואל אישה בנדת טומאתה לא תקרב".
יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? תלמוד לומר "לא תקרב".
יכול יישן עמה בבגדיה על המטה? תלמוד לומר "לא תקרב".
יכול תרחוץ בפניה ותכחול עיניה? תלמוד לומר (שם טו) "והדוה בנדתה" – כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי.
מכאן אמרו: כל המנוולת עצמה בימי נידתה, רוח חכמים נוחה הימנה.
וכל המתקשטת עצמה בימי נידתה, אין רוח חכמים נוחה הימנה"
התורה שבעל פה עשתה סייג לתורה שבכתב. הסייג הוא, שהתורה שבכתב אסרה על איש להתקרב (כלומר, תשמיש המיטה) לאשתו והתורה שבעל פה הוסיפה סייגים למצווה זו, כגון: איסור חיבוק ונישוק. אפילו אמרו על אישה שמנוולת עצמה בימי נידתה בפני אישה, רוח חכמים נוחה ממנה. לעומת אישה שמתקשטת בימי נידתה, שאין רוח חכמים נוחה ממנה.