בפרוש עלינו יום השואה והגבורה אני מזיל דמעה ונכנס לחרדת קודש.
מזיל דמעה על בית ישראל שנספו במיתות שונות ומשונות.
מזיל דמעה על צדיקי עולם אדירי תורה על יונקי שדים על אנשים נשים וטף.
מזיל דמעה על משפחתי היקרה.
לבי מתמלא בחרדת קודש מפני הגבורה שגילו האנשים שם.
הרצון הגדול להמשיך לחיות ולהמשיך לדבוק בקיום מצוות ותלמוד תורה.
במשך שבוע ימים נמשכת הזלת הדמעה וחרדת הקודש.
הרגשות מתערבבים זה בזה ואין יודע אם זה ימי השבעה או ימי הפרישה של כוהן גדול.
לעת ערב של היום השמיני שוב אנו מתכנסים לטקסי ולערבי זיכרון ושוב רגשותיי מתערבבים זה בזה.
אך הפעם רגשותיי הרבה יותר חדים.
אני מכיר חלק מהנופלים אישית ומזדהה עם הזיכרונות הרי הם והן מסרו נפשם בעד ארצנו.
אני זוכר את מורי ורבי גדי זצ"ל ואת כל נופלי הקיבוץ ואני זוכר את חמי מהשיכון.
כל זיכרון של נופל זה זיכרון של דמעות וזיכרון של חרדת קודש.
בערבו של יום ולפני יום העצמאות אומר שיר השירים כאמירת ידיד נפש בערבי שבתות.
בהתקדש יום העצמאות אזמר בשבחים לקב"ה ואלמד את תורתו לאורך היום.
להודות על הנס הגדול הזה.