והגדת לבנך באילם

בתורה כתוב והגדת לבנך, השאלה כיצד אילם יקיים מצווה זו.
הרמב"ם כתב (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א), "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות י"ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (שמות כ') זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח". הרמב"ם אומר שמצוות עשה היא לספר בנסים ונפלאות שהיו לנו במצרים. בסוף ההלכה הרמב"ם כותב כל המאריך . . הרי זה משובח. נמשיך להלכה ב.
(שם ה"ב), "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן". בהלכה זו אומר הרמב"ם, שצריך להגיד לפי הבנת הילד.
בספר המצוות (עשה קנז) כתב הרמב"ם, "שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגש"פ) כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית' (ס"פ בא) והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ובא הפירוש (שם ומכיל') והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר מתחלת הלילה חייב אתה לספר. ולשון מכילתא [דרשב"י במדרש הגדול] מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו תלמוד לומר והגדת לבנך אף על פי שאינו שואלך אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כלומר שהוא צוה לזכרו כמו אמרו (עשה"ד ע' קנה) זכור את יום השבת לקדשו. וכבר ידעת לשון אמרם (הגש"פ) ואפילו כולנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כלה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים (קטו ב – קיח א)". כאן הרמב"ם מוסיף שני דברים חשובים לענייננו.

  1. המספר יספר כפי צחות לשונו, כלומר המספר צריך לספר בצורה מובנת.
  2. הרמב"ם מביא את המכילתא האומרת, אם הבן אינו שואל, האב צריך לספר
    סיכום דברי הרמב"ם
    רואים מדברי הרמב"ם, שעיקר מצוות סיפור יציאת מצרים, היא באה שנזכור את יציאת מצרים ונעמיק בה כפי יכולותינו. מסקנה זו רואים מדברי הרמב"ם בכמה מקומות לאורך המקורות הללו
  3. במקור ראשון הרמב"ם כותב לספר בנסים ונפלאות שהיו לנו במצרים. הרמב"ם אינו אומר איזה ואיך לספר. מכאן אפשר ללמוד שהעיקר זה לספר.
  4. בסוף ההלכה הראשונה כתוב כל המאריך הרי זה משובח. רואים שאין קצבה לסיפור ולהיפך רואים המאריך הרי זה משובח. מכאן רואים שוב שאין סיפור מסוים לספר אלא כל המאריך הרי זה משובח
  5. במקור השני הרמב"ם כותב, המספר מספר לפי הבנת של השומע. כלומר הסיפור הוא בנושא אחד אבל הסיפור הוא שונה בין כל אחד מהשומעים. כך רואים את החשיבות שהסיפור יסופר לפי הבנת השומע ואין סיפור מסוים.
  6. במקור השלישי אמרנו שני דברים חשובים וגם הם מראים את חשיבות של הסיפור ואין סיפור מסוים.
    מסקנה מהרמב"ם
    אנו ראינו ברמב"ם שהעיקר מצוות סיפור יציאת מצרים ואין זה משנה כיצד ואיך מספרים. כלומר הסיפור יכול להיות מסופר בדרכים שונות כגון: משחק, הצגה וכו'. צריך להקשות על מסקנה זו, התורה והרמב"ם משתמשים במונח "והגדת לבנך". מונח זה אומר להגיד בפה. כיצד אני אומר שאפשר לספר בדרכים שונות?

בסיכום דברי הרמב"ם ראינו שאין סיפור מסוים לספר ואין קצבה לסיפור ויש צורך להתאים את הסיפור לשומע. דברים אלה מביאים למסקנה שהמונח "והגדת לבנך", אינו הגדה בפה אלא דרך תקשורת בין אב לבנו או בין אנשים. א"כ אדם אילם המתקשר באמצעות שפת סימנים יקיים כך את מצוות והגדת לבנך.
ראיה נוספת שאילם יוצא ידי חובה באמצעות שפת סימנים במצוות והגדת לבנך. הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א) מביא את המכילתא על "והגדת לבנך" וכך הלשון, " ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך". המכילתא אומרת לספר בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך. מדוע בזמן הזה לספר ולא בזמן אחר לספר? כיוון שהמספר יכול להראות על המצה והמרור ולספר מדוע אוכלים אותם בלילה הזה. לכל אורך הסדר יש מעשים שאנו עושים, כדי להמחיש לנו את סיפור יציאת מצרים. אזכיר שנים נוספים:

  1. כתוב בהגדה, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אין אמירה יותר מעשית מזו.
  2. דין הסבה. אנו חייבים להסב דרך חירות מספר פעמים במשך הסדר. דין זה בא להמחיש את היציאה לחירות ממצרים.
    ראינו במשך המאמר שליל הסדר מאופיין במעשים ובסיפור אישי לכל אחד. א"כ גם הסיפור של האילם בשפת סימנים הוא אפשרי ומותר

השאר תגובה