האכלת דבר לא כשר לאדם מוגבל

שאלה: האם מותר להאכיל אדם מוגבל מאכל שאינו כשר?

הקדמה: אדם מוגבל מבקש מאדם אחר להאכילו מאכל שאינו כשר. האם מותר לאכלו או לא? הצדדים להתיר, מעשה זה היות ואדם זה ביקש מעצמו להאכילו אין כאן לפ"ע (לפני עיוור). צד נוסף להיתר: מצווה לעזור לאדם הצריך עזרה, עזרה לזולת נכללת במצווה "ואהבת לרעך כמוך". הצדדים לאיסור, במעשה זה יש סיוע לדבר עבירה ואולי אפשר לומר שיש לפ"ע, בכך שהמבקש אינו מודע לאיסור בבקשתו. אבאר בעז"ה את כל העניינים

לפני עיוור המקרה שלנו דומה למקרה שבע"ז (ו,ב), המקרה כך "מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: ולפני עור לא תתן מכשול; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול! הב"ע – דקאי בתרי עברי נהרא". המקרה של הושטת כוס יין לנזיר או הושטת איבר מהחי לבן נח אסורה כאשר אין יכולת לנזיר או לבן נח בעצמם. איסור זה נקרא "לפני עיוור". תוס' (על אתר ד"ה מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר) כותבים "נראה דה"ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקט כוס יין לנזיר משום דמסתמא למישתי קא בעי ליה כיון דכ"ע חמרא שתו ושמא שכח נזירתו אבל ישראל שאמר הושיט לי נבלה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו אבל אם ידוע לו שרוצה לאכלו אסור להושיט לו ואפי' הוא שלו מדקאמר אי לא יהיב ליה שקיל ליה איהו ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור אף על פי שהוא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא". מדברי תוס' נראה שני דברים לענייננו: א. איסור של לפני עיוור אינו קיים רק בכוס יין לנזיר או איבר מהחי לבן נח אלא גם בשאר איסורים. ב. אין להושיט מאכל אסור לאדם החפץ לאוכלו. הרמ"א (או"ח סי' קסג סוף סע' ב) פוסק, "ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, משום לפני עור לא תתן מכשול". המ"א (שם ס"ק ב) מסביר מה זה כאן "לפני עיוור" וז"ל, "נ"ל דוקא כשנתן לו משלו אבל אם הפרוס' של האוכל רק שהוא מושיטו לו שרי דהא אם לא היה מושיט לו נוטלו ממילא אא"כ קאי בתרי עברא דנהרא כדאי' בע"א פ"ק ועמ"ש סי' שמ"ז ואפשר דמ"מ איכא מסייע ידי עוברי עבירה ועיין בתוס' גיטין דף ס"א ובע"א דף נ"ה וע' ברמב"ם ספ"י ממעשר שכ' שמותר ליתן לחולה ע"ה דמאי לתוך ידו אם הדמאי הוא של ע"ה אבל לא לתוך פיו ובודאי אפילו לתוך ידו אסור וה"ה אם הדמאי של הרופא אסור". המ"א אומר, כאשר האוכל של המאכיל, אסור להאכיל את האוכל כיוון שהאוכל אינו יכול להשיג את האוכל לבד. אבל כאשר המאכל של האוכל בעצמו, מותר לתת את המאכל ביד של האוכל אבל לא לתוך פיו של האוכל, כיוון שלתת לתוך פיו זה ממש לשים את "המכשול" לפני האדם. לעומת לתת את האוכל ביד, שזה לא נקרא לשים את "המכשול" לפני האדם, כיוון שאין וודאות שהאוכל יגיע לפיו של האוכל.

מסייע לדבר עבירה
תוס' בשבת (ג,א), אומרים על הושטת כוס לנזיר שבע"ז (ו,ב). האיסור של הושטת כוס לנזיר קיים גם כאשר הנזיר בעצמו יכול ליטול את הכוס. איסור זה מדרבנן הנקרא מסייע לדבר עבירה. השאלה מתי איסור זה חל. כלומר אם האיסור זה חל בשעת העבירה או אפילו לפני ביצוע העבירה. כוונתי לפני ביצוע העבירה, נאמר בשאלתנו האם שכאשר המאכיל מגיש את המאכל מתחילה העבירה או רק בשעת האכילה ואם כך אין מסייע לדבר עבירה. בשו"ת בנין ציון (טו) מביא משנה בע"ז (נה,ב) האומרת, "ישראל שהוא עושה בטומאה – לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת". ממשנה זו הבנין ציון לומד שרק בשעת הבצירה או בשעת עשיית היין אסור לסייע לישראל בטומאה כיוון שהמסייע מוסיף טומאה. לעומת זאת, מותר לסייע בכל החלקים האחרים של עשיית היין, כגון: להוליך חביות למלאות יין או להביא חביות יין מהגת. ממשנה זו אפשר ללמוד לשאלתנו שאין כל בעיה להאכיל מאכל שאינו כשר. מפני שרק בעת האכילה האוכל עובר עבירה.
אחר שהבנין ציון אמר את דבריו אלה. המשיך הבנין ציון להעמיק בסוגיה ומביא את הריטב"א האומר "אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפני עור ליכא, אכתי [איכא] איסורא במילתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור, וכדקיימא לן (גיטין ס"ב א') שאין מסייעין ידי ישראל בשביעית ואפילו לומר להם (הוחזקו) [התחזקו] אסור, ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו, דכל ישראל ערבין זה לזה, וכל שכן שאסור לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל". הריטב"א מתייחס לשאלתנו באופן ישיר כלומר, אני מניח שהאדם האוכל ביקש לאכול את המאכל שאינו כשר. אם כך נראה לי שאפשר לומר שדינו של אדם זה כדין של אדם שתבע בפירוש דבר אסור.

בין אדם לחברו נשאלת השאלה האם לסייע בהאכלת אוכל שאינו כשר, אינה גוברת על האיסור של לפני עור ועוד כתב הרב שז"א זצ"ל במנח"ש (חלק קמא, סי' לה): "במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי', ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן". יוצא מדבריו שיתכן שמותר להאכיל אדם מוגבל מאכל שאינו כשר. צריך להבין את דברי הרב כדי לא לבוא לידי איסור יותר גדול. כוונת הרב, שאם רוצים לא להכשיל אדם באיסור דרבנן, האי ההכשלה זו תגרום לכעס ושנאה מצד האדם שאין אנו רוצים להכשילו. במקרה זה עדיף לעבור על "לפני עור". לעומת איסור דאורייתא שאע"פ שהאדם ישנא או יפגע אין לעבור על "לפני עור".
אולם בשאלתנו האדם האוכל ביקש לאכול את המאכל שאינו כשר. כבר בארנו שבמקרה זה יש חובה למנוע מאדם זה לאכול את המאכל שאינו כשר, כדברי הריטב"א (בסעיף הקודם). לכן דברי שז"א זצ"ל אינם שייכים לשאלתנו.

סיכום: המסקנה שעולה מדיון זה, אסור להאכיל אדם שנזקק לסיוע בהאכלה, מאכל שאינו כשר . אולם נדרש להסביר בנועם לאדם זה, מדוע אי-אפשר לסייע לו בהאכלה זו.

השאר תגובה