ברכת הגומל לאדם מוגבל

השאלה
בעת לידתי טבעתי במי השפיר של אימי והייתי במצב של סכנת חיים. כתוצאה מטביעה זו נותרתי נכה בעל מגבלות רבות.
א. האם אני רשאי או חייב לברך הגומל כאשר הגעתי לגיל חינוך או למצוות?
ב. האם אבי מורי או מישהו אחר היה חייב לברך הגומל מיד אחרי לידתי? שאלה זו קשורה לבירור המשמעות של ברכת הגומל. לכאורה ניתן להעלות סברה שאם הייתי קטן ועדיין לא הייתי מחויב בברכה זו, לא שייך לומר שאבי יוציא אותי ידי חובה. לכן אפשר שאף אם אירע ואבי בירך הגומל מיד לאחר לידתי, שמא לא נפטרתי בכך ועליי מוטלת החובה לשוב ולברך הגומל עתה.
ג. איזו משמעות יש למשך הזמן (י"ג שנים) שחלף מאז לידתי לגבי תוקף החיוב לברך עתה הגומל? האם שייך כאן מעין 'חוק התיישנות' על חיוב ברכה זו, ואז שוב איני חייב לברך?
תשובה
א. ברכות שבח וברכות הנאה
הטור (או"ח ריט) כותב שאחר יכול לברך ברכת הגומל, וזו אינה נחשבת ברכה לבטלה מפני שהמברך נותן שבח והודאה לקב"ה כדרך שבני אדם משבחים את הקב"ה:
ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודאה למקום, כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזין להם. לפי זה אם בירך אחד הגומל לעצמו ושמע אחר וכיון לצאת יצא.
הבית יוסף במקום מביא דוגמא לבני אדם המשבחים את הקב"ה:
שנוהגים קצת אנשים, שכשיולדות נשותיהם, עומדים ומברכים ברכת הגומל.
סיוע נוסף לסברא שאחר יכול לברך ברכה זו על הבסיס הכללי של שבח והודאה להקב"ה אפשר להביא מדיון הגמרא (ראש השנה כט ע"א) בסוגיית "כל ישראל ערבים זה לזה", במהלכה נשאלת השאלה: אלו הן הברכות אשר ניתן להוציא בהן אדם אחר ידי חובה? וזה לשון הגמרא בתשובה לשאלה זו:
כל הברכות כולן אף על פי שיצא- מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא- מוציא, ואם יצא אינו מוציא.
רש"י שם מסביר את הסיבה לחילוק:
אף על פי שיצא מוציא – שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצוות. חוץ מברכת הלחם והיין – ושאר ברכות פירות וריחני שאינן חובה, אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. ובזו אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם, לא ליתהני ולא ליבריך.
מעתה עלינו לשאול, האם דין ברכות השבח הוא כדין ברכות המצוות, שיש בהן ערבות הדדית לקיומן – או שמא דינן יהיה כדין ברכות הנהנין, שבהן מי שלא נהנה אינו רשאי לברך. על פי האפשרות השנייה, רק מי שהוא עצמו זכה (כגון מי שראה ברק, שמע רעם או ניצול מסכנה), חייב לברך.
ההשוואה בין ברכות הנהנין לברכות השבח עשויה להצביע על הבדלים ביניהן:
א. בעוד שאת ברכות הנהנין מברכים לפני ההנאה מהן, הרי שאת ברכות השבח מברכים דווקא לאחר האירוע שבעבורו מתחייבים לברך.
ב. ברכות השבח קשורות בתופעות טבע כלליות, שאינן תלויות דווקא באדם מסוים. האירועים הללו קורים מעצמם, לפיכך ניתן להסיק כי כל אדם יוכל לברך עליהם ולהוציא את רעהו ידי חובה. לעומת זאת, ברכות הנהנין באות על הנאה עצמית ואישית, לכן אפשר לטעון שרק היחיד שאכן נהנה חייב לברך ואחר לא יוכל להוציאו בברכה שלו.
אולם, אפשר גם לציין דוגמאות לברכות שבח הבאות בזכות הנאה. כך הגמרא בסוכה (מו ע"א) אומרת כי "העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו". התוס' שם (ד"ה "העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו") מתחבטים הרבה בניסיון למצוא קריטריונים ברורים לאמירת שהחיינו על קיום מצוות. בין השאר, הם מבחינים בין שני סוגי מצוות: מצות שאין בהן שמחה (כגון בניית הסוכה וכתיבת תפילין), ולעומתן מצוות הגורמות שמחה (כגון פדיון הבן וקריאת המגילה). ממקור זה נראה שעל כל מצווה שיש בה שמחה מברכים שהחיינו מפני שזו הנאה, ובכך נותנים שבח והודאה להקב"ה.
על פי זה ניתן לראות קו משותף בין כל הדברים שעליהם מברכים שהחיינו. מסיכומו של הרב ח.ד. הלוי בספרו 'מקור חיים' (צב, א), נראה שברכת שהחיינו נתקנה עבור שישה דברים:
א. מועדים וימים טובים.
ב. מצוות הבאות מזמן לזמן, כשופר, סוכה ולולב.
ג. פרי המתחדש מזמן לזמן.
ד. הרואה פני חברו שלא ראה שלושים יום.
ה. קניית דבר חדש שאינו שגרתי ושמח בו.
ו. שמועה טובה שהגיעתו.
המשותף בין כל אלה הוא שהמברך מרגיש שמחה בלבו, וכתוצאה מכך חש בצורך להודות לקב"ה. ואכן מצינו בגמרא בעירובין (מ ע"ב): "רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן", ומפרש רש"י במקום: "כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן", דהיינו ברכת שהחיינו. האדם רואה כל שנה ושנה את התחדשות הפרי ובעקבות כך הוא נזכר שזכה לשנת חיים נוספת, על כן הוא בא להודות לקב"ה.
ב. הגומל כחלק מברכות השבח
בגמרא בברכות (נח ע"א) מסופר על כך שבן זומא, בראותו עולי הרגל שבאו להר הבית, אמר עליהם: "ברוך החכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני". נראה שברכת שבח זו היא על קבלת מתנה מאת הקב"ה. בהמשך הגמרא אנו מוצאים ברכות נוספות דומות לחכמי ישראל או למלכים, הן מלכי ישראל והן מלכי אומות העולם. גם ברכות אלה ניתן לפרשן כברכות שבח. מתוך הדוגמאות הנ"ל אנו רואים שבני האדם משבחים את הקב"ה על כל טובה, על כל מאורע שבא מאתו יתברך. על בסיס זה סביר לטעון כי ברכת הגומל היא חלק מקבוצה של ברכות שבח והודאה.
מכאן ניגש לפרטי הלכות הגומל הרלבנטיות לענייננו.
ג. המחויבים בברכת הגומל
מובא בגמרא (ברכות נד ע"ב):
אמר רבי יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות – יורדי הים, הולכי המדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.
לענייננו נראה כי "מי שהיה חולה ונתרפא" כולל את האירוע של אי-אספקת חמצן שאירע במהלך הלידה ושכתוצאה ממנו היה חשש למוות.
חיוב הגומל לקטן
קיימת מחלוקת בדבר חיוב קטן בברכת הגומל. המחלוקת נובעת מנוסח הברכה, כלומר האם קטן יכול לומר "הגומל לחייבים טובות" או לא.
השאלה אם "חייבים" כולל את הקטן, קשורה לשאלה כיצד להגדיר את המושג "חייבים" המופיע כאן. יש מי שסובר, כי הוא אינו כולל את הקטן, כיוון שהקטן אינו מחויב במצוות ולכן אינו בכלל "חייבים". המג"א (או"ח רי"ט) אמנם סבור כך, וזו לשונו:
קטן אין צריך להודות, דלאו שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא… אין לשנות מטבע שטבעו חכמים.
סברה אחרת מעלה מהר"ם מינץ (מובא בשו"ת לחמי תודה, סי' ה), המסביר כי קטן אינו יכול לברך הגומל משום שעל ידי הברכה הוא מזכיר את העוונות שאביו חטא ועלול להיענש עבורם.
אולם רבי ישעיה באסאן (שו"ת לחמי תודה, שם) הביא שני טעמים לחיוב קטן בברכת הגומל:
א. נוסח ברכת הגומל תוקן לכלל הציבור ולאו דווקא ליחיד האומר עכשיו את הברכה; לפיכך אין כל בעיה בכך שהקטן ישתמש בנוסח הכללי. הר"י באסאן מביא סיוע לטענתו זו ממסכת חולין (כו ע"ב), שם הגמרא אומרת כי כאשר יום טוב חל באמצע שבוע אומרים במוצאי החג את נוסח ההבדלה הרגיל (אף שהמילים "המבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה" לכאורה אינן מתאימות), כיוון שזהו סדר ההבדלה הקבוע. אי לכך, גם במקרה שלנו, קטן יכול לומר את ברכת הגומל כיוון שזהו הנוסח הקבוע והוא אינו מכוון אליו אישית.
ב. הלשון "חייבים" משמעה שהאדם חייב להודות על הטוב שגמלוֹ הקב"ה, ואין הכוונה כאן לעונש (כפי שפירש זאת המגן אברהם).
מי הוא ה'אחר' הרשאי לברך הגומל?
הרמב"ן (מובא בשו"ת מראש צורים, עמ' פג) אומר כי "מי שלא נתחייב בברכה, אינו יכול להוציא מי שנתחייב בה".
השאלה היא: מה פירוש "מי שנתחייב בה" בהקשר שלנו? כך, לדעת הרשב"א (מובא בב"י רי"ט, ה), קרובים נכללים בחיוב ברכת הגומל, שכן הם נהנים מהצלתו של קרובם. לעומתו טוען בעל התשב"ץ, שברכת הודאה (ברכת הגומל) רשאי לומר כל אחד ואחד, מפני שהיא באה מתוך רגשות תודה אישיים. וזו לשונו:
הרב רבינו חננאל זלה"ה למדנו משם שאם יש שם עשרה וברכו ברכה זו וענה החולה אמו אין צריך לברך ברכה אחרת, ואם אין שם עשרה צריך לברך הוא פעם אחרת. …מבורר מדבריו ז"ל, כי אנשים אחרים יכולים הם לברך ברכה זו להודות לאל על רפואת החולה וכ"ש האב על רפואת בנו.
(ספר התשב"ץ, חלק ד' סי' ד')
התשב"ץ הביא סיוע לדבריו ממה שכתב הטור (או"ח ריט): "ואם בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא". הטור לומד הלכה זו מהסיפור המובא בגמרא (ברכות נד ע"ב) על רב יהודה שחלה ונתרפא, וכאשר הבאים לבקרו בירכו ברכת הודאה לה' רב יהודה ענה אמן על ברכתם.
השולחן ערוך (או"ח רי"ט, ד) פוסק:
אם בירך אחר ואמר: 'ברוך את ה' אלוקינו מלך העולם אשר גמלך כל טוב' וענה אמן, יצא. וכן אם אמר: 'בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן' וענה אמן, יצא.
והרמ"א במקום מעיר:
ואין זו ברכה לבטלה מן המברך אע"פ שלא נתחייב ברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו ששמח בה.
סעיף זה מציב בפנינו שאלה: האם כוונת השולחן ערוך במילה "אחר" היא לכל אדם או רק לאדם מסוים שיש לו זיקה מיוחדת כלפי הקטן, כגון אביו או רבו?
והנה, בעניין זה יש שתי דעות. המחבר עצמו קובע בבית יוסף כי "אחר" מוסב רק על רבו, זאת על סמך סיפור הגמרא על רב יהודה שהבאנו למעלה. הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ד, סי' טו) מדייק בדברי הב"י, ומסיק שאפילו על אשתו אף שהיא כגופו אינו מברך.
לעומת זאת הבאור הלכה (ריט, ד"ה ואין זו) מביא את דעת הרא"ה בענין "אחר", שכל מי ששמח בהצלת אחר צריך לברך הגומל; אולם לבסוף הוא פוסק כדעת הב"י. בדברי התשב"ץ ניתן למצוא סיוע לדעת הרא"ה, והתשב"ץ מביא שתי הוכחות לכך שכל אחד יכול לברך הגומל:
א. ברכת הגומל היא ברכה של שבח והודאה לקב"ה, כמו שביארנו בהרחבה לעיל.
ב. התשב"ץ מביא את דברי הרשב"א בתשובה (שאינה נמצאת לפנינו במקור) שאסור לאדם לברך על קרובו ועל אהוב; מתשובה זו התשב"ץ מדייק שהאב יכול לברך על בנו הקטן, מפני שהבן נחשב כגוף האב.
מכל מקום, מסקנת רוב הפוסקים היא שהמקרה היחיד שבו אדם יכול לצאת ידי חובה בברכת הגומל של אדם אחר הוא של אדם המברך ברכת הגומל על רבו.
לסיכומו של בירור זה, נראה שתינוק אשר בירך עליו אחר לא יצא ידי חובת ברכת הגומל לכל הדעות, וזאת משתי סיבות:
א. כאשר האחר בירך, התינוק לא שמע את הברכה ולא ענה אמן (אפילו כדעת התשב"ץ), לכן התינוק לא יצא.
ב. האחר בשעת ברכתו לא היה מחויב בברכה זו (כפסק הב"י), ולכן לא יכול להוציא את המחוייב בברכה.
מאידך, לשאלת מחויבותו או זכאותו של הקטן עצמו לברך הגומל לכשיגדיל, נראה לסכם בחיוב. כלומר, נכה, אשר היה בסכנה בשעת הלידה, יהיה רשאי לברך הגומל בהגיעו לגיל שבו יכול לברך, וזאת מהסיבות כדלקמן:
א. הנכה מודה לקב"ה על אשר עשה לו נס בעת לידתו (כפי שמסתבר מדברי התשב"ץ).
ב. מדברי הטור נראה שכל אחד יכול לברך הגומל, ולכן אף קטן, משהגיע לגיל מצוות, יכול לברך ברכה זו, ואין כל בעיה של נוסח. מסקנה זו עולה גם ממעשה רב יהודה שבגמרא.
ג. מן המובא בטור עולה גם שהיה עוד נוסח לברכת הגומל בלי המילה "חייבים", ולא כמו שכתב המגן אברהם שאין לשנות מטבע חכמים. הנוסח הוא: "בריך רחמנא שיהבך לן ולא יהבך לעפרא" (= ברוך הרחמן שנתנך לנו ולא נתנך לעפר). לכן נראה שאף קטן יכול לברך ברכה זו ללא אמירת "חייבים", וכך להימנע משימוש בנוסח הבעייתי.
ד. הר"י באסאן פוסק שקטן יכול לברך הגומל בנוסח המלא, אף בלי להשמיט את המלה "חייבים" (הטעמים בוארו לעיל).
ד. ברכת הגומל- זמנה קצוב, או לא?
הטור (שם) כותב: "ואם איחר מלברך הגומל, יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה". וכתב על כך מרן הבית יוסף: "זו היא סברת רבינו, אבל בארחות חיים כתוב בשם הרמב"ן דעד שלשה ימים מברכין". טעמו משום דברי הגמרא במסכת עירובין (סה ע"א): "הבא מן הדרך לא יתפלל עד שלשה ימים", שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך (על פי רש"י שם). הרא"ה (ברכות נד ע"ב) כתב כי אפשר להמתין שלושים יום בשביל לברך במניין, וכעבור שלושים יום מותר לברך אפילו ביחיד. בהמשך דבריו הרא"ה אומר שברכת הגומל נתקנה כנגד קרבן תודה, ואפשר להביא קרבן זה כל זמן שירצה. השולחן ערוך (או"ח ריט, ו) פוסק: "אם איחר יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה, ונכון שלא לאחר שלושה ימים". פסק זה מבוסס על אי קציבת זמן לברכת הגומל בגמרא.
הרב עובדיה יוסף פוסק (יחוה דעת חלק ג', ס' יד): "לכתחלה יש להשתדל לברך הגומל תוך שלושה ימים, ועל כל פנים לא יאוחר מחמשה ימים. ואם איחר ולא בירך, רשאי לברך הגומל כל זמן שירצה" (המקורות לקטע זה נלקחו מתשובה זו).
סיכום
נראה לי, אפוא, לסכם כי נכה (קטן) אשר הגיע לגיל מצוות ומרגיש צורך להודות לקב"ה על כך שבשעת הלידה ניצל ממוות, יהיה רשאי לברך ברכת הגומל.
אחר שגמרתי לדון בתשובה זו, עליתי לתורה ברגשי תודה עמוקים לקב"ה ובירכתי הגומל.

השאר תגובה